שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אוהב להיות באולפן
    הדיסק החדש של אריק איינשטיין לא משחזר את ימיו הגדולים - אבל עדיין מדובר באוסף מהנה למדי של שירים

    אל הדיסק החדש של אריק איינשטיין "שתי גיטרות בס תופים" ניגשתי בחשש מסוים. הדיסק האחרון והבינוני שלו "שמש רטובה", והסכסוך בין איינשטיין לבין חברת NMC סביב הוצאת הדיסק הנוכחי, ששלחה אותו לידיה של "הד ארצי", עוררו תחושה מוקדמת שמדובר באכזבה נוספת מבית מדרשו של הפרנק סינטרה המקומי שלנו, ששנים ארוכות עברו מאז שהוציא תקליט נפלא באמת. לשמחתי - החשש התפוגג במהרה. לא, זה לא דיסק שמשחזר את ימיו הגדולים של איינשטיין, אבל זה בחלט דיסק לא רע, שכולל כמה שירים יפים בהחלט ("תוף בודד", "חמלה"), כשהשאר אינם מפגרים אחריהם בהרבה - ובסך הכל יוצרים מארג ראוי להאזנה.

     

    איינשטיין בחר לשתף פעולה בתקליט עם בכירי הרוקרים שלנו: ברי סחרוף הלחין חמישה מ-10 שירי התקליט. פיטר רוט מ"מוניקה סקס", ארקדי דוכין ויהודה פוליקר חתומים על שאר הלחנים, מלבד "פנסי העיר דולקים עדיין" של בני ברמן. התוצאה היא שהתקליט שומר על קו אחיד וסאונד מהודק ורזה למדי - שמשתלב היטב עם הכריזמה הקולית של איינשטיין.

     

    בהתאם לשם התקליט - ההפקה שומרת על קו רוקי-בסיסי למדי, בחירה מעניינת למדי של איינשטיין, שעשויה להרחיק אותו מקהל היעד הסטנדרטי שלו, שאולי היה מעדיף אותו אקוסטי ורך יותר. עם צליל של שתי גיטרות-בס-תופים - איינשטיין מצליח לברוח מהמלכודת האנכרוניסטית, שהיתה עלולה לדבוק בו, בין השאר בשל הנימה הנוסטלגית שעוטפת חלק מהשירים, ומהתחושה הכללית שאיינשטיין עצמו מעדיף, אם כי בהסתייגות מה, את העבר ("זה לא בדיוק געגוע, זה סתם נעים להיזכר, לא כל כך רוצה להתעמק מדוע, זה בא ונמוג מהר").

     

    אם בתקליטו הקודם הביך איינשטיין את עצמו בבחירת טקסטים בעייתים, הפעם הוא מגלה שיפור מרשים בתחום - ולצד הבחירה המוצלחת כתמיד בשירים של אברהם חלפי ("כוכבים התחבאו בדמי"), לאה גולדברג ("תוף בודד") ויענקל'ה רוטבליט ("מילים מילים"), גם ששת השירים שכתב איינשטיין בעצמו שומרים על רמה ראויה. זוועות בנוסח "פרנצ'סקה פוליטיקה" אין כאן.  

     

    איינשטיין, כבר בן 65, הוא אחד האמנים הפעילים ביותר שאני מכיר ביחס לגילו. כמעט כל שנתיים הוא מוציא תקליט. בקצב עבודה כזה - נפילות הן

    עניין צפוי ולגיטימי. גם הציפיה לשחזור הישגים מופלאים דמויי אלה של עידן "פוזי"-"פלסטלינה"-"שבלול" או "משירי אברהם חלפי" (לטעמי - אלבומו המושלם ביותר), היא חסרת טעם. גם בוב דילן לא יכול לכתוב כל פעם את Highway 61 Revisited. נכון, אם ממשיכים בהשוואה לדילן, "שתי גיטרות בס תופים" אינו הגירסה של איינשטיין ל-Time Out Of Mind הנפלא של דילן מ-1997, אבל העובדה שלא מדובר באלבום שייזכר לדורות, אינה אומרת שלא מדובר באלבום מהנה, שדומה שאינו מתיימר להיות יותר מזה. איינשטיין, כך נדמה, נהנה להיות באולפן, וזה בהחלט מספיק.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים