מה נשים רוצות?
"נשים קטנות" מצליח לבנות דמויות חזקות ומרגשות, מבלי להרגיז אף אחד בסביבה השמרנית של סוף המאה ה-19. אריאנה מלמד על הגרסה האופטימית והמנחמת לחייה של לואיזה מאי
רק ב-1873, אחרי שהיתה לאחת הסופרות הידועות ביותר בזירה האנגלו אמריקנית, חשה לואיזה מאי אלקוט כי הגיעה העת לכתוב את הסיפור האמיתי כולו, ולא לעטוף אותו במחשבות מנחמות כפי שעשתה ב"נשים קטנות". בספר "Work: a story of experience", לא תמצאו התבוננות אופטימית בעוני. לעומת זאת, תוכלו לקרוא שם את סיפור חייה של נערה צעירה, שמהר מאד מתברר לה כי האידאלים הנעלים עליהם התחנכה אינם מכניסים פרוטה למשפחה שנאנקת תחת עול החובות.
ב"נשים קטנות" נרמז מקור העוני של המשפחה. מר מארץ' הסתבך בעזרה לידיד שירד מנכסיו, וכך גם קרה למשפחת מארץ' בעקבותיו. אין מילה אחת של ביקורת על מר מארץ', שממילא הוא חייל גיבור במלחמה. אבל גם בסיפור האוטוביוגרפי האמיתי אין מילת ביקורת על מר ברונסון אלקוט, אידאליסט ואוטופיסט ששאף להקים אחוזה למופת לכל קרוביו וידידיו, ואיכשהו שכח שעליו לפרנס את משפחתו. החובות העיקו עד כדי כך שלואיזה מאי, נערה שהתחככה בענקי רוח כמו ראלף ואלדו אמרסון והנרי דיוויד ת'ורו, מצאה את עצמה מקרצפת רצפות כדי לסייע לאמה ולשלוש אחיותיה לשרוד איכשהו. האחיות היו ל"נשים קטנות" שבספר: מותה של בת', למשל, איננו פיתול עלילתי סוחט דמעות, כי אם התבוננות מאוחרת של המחברת במות אחותה-שלה, ליזי הקטנה והביישנית. אחר כך לימדה בבית ספר עממי ואחר כך אזרה אומץ והחליטה לכתוב.
ספריה הראשונים ראו אור תחת כמה שמות עט, והם רומנים רוויי אפלה ושערוריות שלא נבדלים במאום ממאות ספרים שכאלה: גם באמצע המאה התשע עשרה קראו להם "רומנים למשרתות", שם מוזר מעט בהתחשב בעובדה – שלואיזה מאי מחדדת באוטוביוגרפיה שלה – שלמשרתות פשוט לא היה זמן לקרוא.
כשהמציאה לעצמה שם עט חדש (גברי, כמובן), כתבה מספר רומנים יוצאי דופן תחת הכינוי "א.מ. ברנרד". עדיין מדובר במעשיות רומנטיות משולבות באימה, אבל הגיבורות הראשיות שלהן התגלו כולן כנשים חזקות, עצמאיות, כאלה שלא ממהרות להתעלף בזרועותיו המסוקסות של אהוב רם-מעלה.
דיוקנה של אשה
כיוון שהיתה בעצמה אשה חזקה ועצמאית וחדורה בתחושת מחויבות חברתית עמוקה, התנדבה ב-1862 לחיל הרפואה החדש שהוקם במלחמת האזרחים ושירתה כאחות בבית-חולים שדה. התנאים הסניטריים היו איומים והיא לקתה בטיפוס ושוחררה: המחלה תשוב ותיתן בה את אותותיה עד מותה. היא החלימה אמנם, אבל כיוון שהתרופות בהן השתמשו באותם ימים לריפוי טיפוס כללו מידה גדושה של כספית, סבלה עד יומה האחרון מסוג של הרעלה.
מתוך חוויות המלחמה יצרה את הספר הראשון שהקנה לה טעם של תהילה: "רשימות מלחמה". היא כתבה בחריצות, וב-1864 ביקש ממנה המו"ל שלה שתנסה את ידה ב"סיפור לנערות".
"נשים קטנות" נוצר בעקבות הבקשה הזאת. במשך חודשיים וחצי כתבה כאחוזת אמוק, יצרה רב מכר מיידי ונתבקשה מייד להוסיף לו עוד כרך. הגרסה עליה גדלנו מכילה את שני הכרכים. כשהשני ראה אור, כתבה ביומנה: "תודה לאל, הצלחתי לשלם את כל החובות של אבא".
ההצלחה יצרה ביקוש עקשני של המו"ל. לבני דורה, לואיזה מאי היתה מוכרת גם כמחברת של "Old Gashioned Girl", "גברים קטנים", "שמונה דודנים", "ורד בפריחה", ועוד מספר כרכים שרובם ככולם כוונו לבני הנעורים. חיי הכתיבה הערים השאירו מעט מקום לפוליטיקה, אבל גם בה התגלתה לואיזה מאי כאשה נחושה בדעתה: היא היתה לסופרז'טית ונקשה על דלתות בנסיונות לשכנע נשים להירשם לבחירות.
ב"נשים קטנות" נחשפים הקוראים למות של אחת האחיות. בחייה של לואיזה, שתיים מאחיותיה לא שרדו. מאי, שהיא קצת בת דמותה של איימי, אמנם נישאה באושר וילדה בת, אבל מתה מסיבוכי לידה ב-1879. בקשתה האחרונה היתה שאחותה תגדל את התינוקת, שגם היא נקראה לואיזה מאי.
אלקוט קנתה בית מידות בבוסטון לאביה ואמה ועברה לגור בו עם אחותה הנותרת ועם האחיינית הקטנה. תהילה, ממון וטובי הרופאים לא יכלו לרפא את הרעלת הכספית שלה: אצבעותיה כבר לא נשמעו לה משניסתה לכתוב, אבל היא הצליחה לסיים את "Jo's Boys" ב- 1868. שנתיים לאחר מכן הלך אביה האהוב לעולמו, והיא, שרוב שנותיה היו מוקדשות לטיפול בו ובמשוגותיו, מתה יומיים אחריו, בגיל 56.
נחמה לנערות
"נשים קטנות" היה ועודנו מה שהמו"ל של אלקוט ביקש: ספר לבנות הנעורים. בני הנעורים, במידה מרובה של צדק, לא ימצאו בו עלילה שתשביע את הטמפרמנט הגברי ההולך ומתהווה. הסיבות שבגללן הוא אהוב כל כך לא השתנו מאז ראה אור: יש בו תיאור מכמיר לב ומנחם של משפחה אוהבת באמת, ואין בו יותר מדי קונפליקטים דרמטיים בתוך המשפחה.
ארבעת האחיות שהופכות לנשים קטנות מכורח הנסיבות, הן דמויות מובחנות די הצורך כדי שנוכל להתאהב באחת, להלעיג מעט על השניה, להזדהות עם השלישית ולהבין שהרביעית איננה מושלמת כפי שחשדנו בתחילה. אלקוט השכילה לתאר את הדמויות שלה בפעולה ולא להתעכב יתר המידה על הגיגיהן או על המבנה הנפשי שלהן. כך, למן הסצנות הראשונות של חג המולד, שהן חוגגות במתן ארוחת הבוקר שלהן לאנשים עניים מהן, ברור מיד מי המצפן המוסרי של המשפחה ומי מסתפחת לאידאלים הנוצריים הטובים שלה רק מתוך אי-נוחות.
כשקראנו את הספר בילדותנו, רוב החברות שלי רצו להיות ג'ו. אני לא זוכרת מישהי שרצתה להיות איימי, או אולי לא יכולנו להודות שכל מה שאנחנו רוצות בחיים הוא להינשא ללורי החתיך והעשיר: ג'ו היוותה דמות מצויינת להזדהות עבור דורות של נשים קטנות שחלמו לכתוב, אבל לא חלמו על פרופסור בר המגושם בתור חתן אידאלי, וגם לא על חיי-קדושה כמנהלות של מוסד לבנים. מג היתה, איך לומר זאת, לא מספיק מעניינת, ובת מתה מוקדם מדי.
הנס שמלווה את הספר הזה, גם בקריאה בוגרת מקץ שנים הרבה, הוא היכולת של אלקוט לבנות דמויות כה חזקות ועצמאיות – מבלי להפר שום כלל של סביבתה הפוסט-פוריטנית. מר מארץ' איננו, אבל הבנות לא מפסיקות לרגע לסגוד לו כפטריארך שאמור להוביל את המשפחה בסערות החיים. הספר רווי בתחושה שכל מה שהן צריכות לעשות כדי להתקיים הוא אך שלב בחיים, ועוד מעט ישובו אל הסדר הנכון: אולי משום כך זה ספר שיועד לנערות ולא לנשים בוגרות, שכבר יודעות כי אחרי כל זה לא צפוי אושר גדול. ואולי לואיזה מאי ביקשה לספר לנו את האוטוביוגרפיה שלה פעמיים, וזו הגרסה האופטימית. זו גם הגרסה ששרדה בשיני הזמן: נשים קטנות מכל דור, מתברר, תמיד זקוקות לעוד קצת נחמה.
לפנייה לכתב/ת 
