שתף קטע נבחר

גולשי ynet כותבים למשפחות החללים

גופות החיילים החטופים נמסרו לידי המשלחת הישראלית בגרמניה, אחרי יותר משלוש שנים בידי חיזבאללה. כתבו למשפחות ולשאר הגולשים על תחושותיכם ביום הרגיש וההיסטורי

אחרי שלוש שנים ושלושה חודשים של תנודות חדות בין ייאוש לתקווה, התבשרו משפחות שלושת החיילים: הבנים זוהו בידי אנשי הרבנות הצבאית.

 

מערכת ynet מזמינה את הגולשים לכתוב למשפחות, באמצעות מנגנון התגובות, הודעות תנחומים, ולשתף את שאר הקוראים בתחושותיהם ביום הקשה.

 

ארז אלטוויל, אחד מארבעת הישראלים שנחטפו בקולומביה ושוחררו בשלום, כותב:

"לכל משפחות החללים,

 

בתור אחד שהיה חטוף (הייתי אחד מהחטופים בקולומביה), אני יכול להבין את הרגשת חוסר הוודאות וחוסר האונים הנוראית. גם בתקופה בה היינו בשבי חשבנו כל הזמן על גורלם של בני, עדי ועומאר.

 

אני משתתף בצערכם ומקווה שלא תדעו יותר צער".

 

כותב דביר מפתח תקוה:

"שלוש שנים מאז שתליתי את הדגל בחלון הסלון, ונשבעתי שאסיר רק ביום שיחזרו. השבוע, כשקרב היום, הסברתי לבני, ששלושת רבעי מחייו עברו עליו יחד עם הדגל בחלון, מדוע הדגל תלוי ולמה אפשר סוף-סוף להסירו הוא אמר שאם הייתי מספר לו קודם הוא היה הולך לבד לשחרר אותם, מקפיא את החיילים הרעים עם רובה הקרח הדימיוני שלו ומשחרר את החיילים הטובים שלנו.

 

לו רק הייתי יכול לאפשר למישהו לעשות זאת, ולהביא את הילדים הללו הביתה, לאמא, כבר לפני שלוש שנים. ילדי גדל והפך מתינוק לילד המבין ויודע ומקבל את ההסברים על שקרה, ושלושה ילדים אחרים נשארו לנצח צעירים, דגל בחלון הסלון שלנו.

 

משפחות אהובות, קבלו כל אנרגיה אותה אנו מנסים לשלוח אליכם, התחזקו, ליבנו אתכם לנצח".

 

כותבת נירה:

"איך הכאב יוכל לחלוף, איך אפשר להמשיך ולחיות, איך מאבדים ילד... איך לעזאזל איך?

 

מסתכלת על הילד הפרטי הקטן שלי, כבר לא כל כך קטן, בן 14, ולא יכולה לעצור את הדמעות. יודעת שאין לי חיים בלעדיו - אין לי חיים. נקודה.

 

רוצה לחזק אתכם, להגיד שיהיה טוב. שהכאב יעלם אט אט. אבל יודעת שהכאב לא יעלם, הוא יהפוך לגעגועים חזקים מפלחים את הלב את הבשר.

 

אבל יש לכם עוד ילדים - תהיו חזקים בשבילם,למענם. ברגעי האושר איתם תנציחו את זכרון יקירכם לעד. ליבי אתכם. בכנות".

 

כותבת יונית מגבעתיים:

"למשפחות שלושת החללים, אני ובני ביתי משתתפים בכאבכם הקשה מכל. לעיתים אי הידיעה משאירה תקווה - והלוואי והדברים היו מסתיימים אחרת.

 

כולנו קיווינו ורצינו כל-כך .. תקוותכם היתה גם תקוותנו.. מחזקים את ידכם ומקווים שלא תדעו עוד צער".

 

הגולש שי שולח שיר של המשוררת רחל לאפרת אברהם:

 

עַצֶּבֶת אַחֶרֶת / רחל

 

יָנוּעוּ הַשְּׁחוֹר וְהַתְּכֵלֶת –

יָמַי, לֵילוֹתַי – לַמֶּרְחָק.

עָיַפְתִּי, אַבְרִיךְ הַגַּמֶּלֶת,

אֵשֵׁב לִי, אָנוּחַ לִי דַק.

 

אֶרְמֹז... וּמִבַּעַד לַנֵּכֶר

הִנֵּה מִתְרוֹמֶמֶת לְאוֹת

הַדְּמוּת הַשְּׁלוּבָה בִּי בְּזֵכֶר

שֶׁל אֶלֶף יָמִים וְלֵילוֹת.

 

לְעֶצֶב, לְזַעַם, לְמֶרֶד –

הָבִינָה וּסְלַח לִי! נִזְכֹּר:

מַגָּע שֶׁל עַצֶּבֶת אַחֶרֶת

צָרַף אֶת כֻּלָּנוּ כַּבֹּר.

 

ואילו "אלמונית" מת"א כותבת לציפורה אביטן:

"במקום חיבוק מצאתי מילים...

 

 ילד אזרחי - לובש מדים,

ילד בירוק - כבר לא הילד שלי.

ילד בירוק - זו עוד אמא דואגת,

ילד בירוק - זה לא ילד אזרחי.

 

ילד בירוק - שומר על הגבולות.

ילד בירוק - נלחם על אדמות.

 

חייל בצבא - זה רובוט פקודות.

מפקד שוגה - מתמוטטים עולמות.

ילדים קרביים של שנות האלפיים.

דור העתיד נופל אפיים.

 

ילד בירוק - נופל בקרב.

ילד בירוק - הוא כבר לא חייל.

הילד שנפל - היה ילד קרבי.

הילד שנפל - היה פעם שלי".

 

כותבת סבטלנה מבאר שבע:

"אין לי מילים כדי להביא את הכאב. למרות שכל כך הרבה אסירים ייצאו לחופש, אני תומכת עם עיניים עצומות את העסקה שסוף סוף הביאה את בניכם הבייתה, המקום היחיד אליו הם שייכים. תהיו חזקים".

 

ומוסיף אייל:

"לאחר השתתפות בצערכם והטרגדיה הנוראה שפקדה אותכם מלפני 3 שנים, רציתי להאמין שאכן הבנים יחזרו בריאים ושלמים, אך נתבשרתי בכלי התקשורת שלא כך הדבר והנורא מכל קרה, והבנים אינם.

 

הנחמה-פורתא לדעתי היא שאתם יכולים להתנחם היא שסוף סוף אינכם נמצאים במצב של חוסר וודאות, ומעכשו תוכלו להתחיל לשקם את חייכם, חיי ילדיכם, את חיי המשפחה שלכם.

 

החיים שלנו על פני האדמה רווי טרגדיות, ומסתבר שבמחזור חיים אחד אנו כבני אנוש בקבוצת סיכון להתמודד עם כל היאומן והלא יאומן, והטרגדיה שלכם היא במסגרת הלא יאומן.

 

תתנחמו שעשיתם כל מה שרק אפשר היה לעשות בשביל להחזיר את הבנים הביתה, לא חסכתם כל מאמץ נדרש, בשביל הבנים. אני מעריך למרות הכאב הגדול אשר מלווה אותכן וילווה אותכם כל יום , ובמיוחד בימי זכרון, תזכרו תמיד שליד כל טרגדיה חייבים להיות חיים, פשוט צריך רק לחפש אותם, וכשתחפשו תמצאו.

 

ותזכרו שטרגדיות הם חלק מהחיים, ומה שלנו כבני אנוש ניתן לעשות איתן זה לדאוג שיהיה איזון בין הצלחות לטרגדיות במחזור החיים שלנו.

 

להורים -ברצוני למסור עובדת חיים כואבת שיש גבול להורות האפשרית על פני אדמה, ובקשר שבין הורים -ילדים יש נתון כואב שאת הגורל של הילדים שמביאים לעולם , לא ניתן לבחור להם, וכל ילד יתמודד עם הגורל שהחיים או הבורא יתנו לו.

 

לבני המשפחה הקרובה-האחים והאחיות - ברצוני לעדכן אותכם שחשוב שתנהל וחיים נורמלים לאחר האסון הנורא, תתחתנו,תתצליחו בקריירה שלכם, תתמכו בהורים עד כמה שאפשר , אבל אל תשכחו לחיות ואל תאבדו שמחת חיים מול היגון שהוריכם מתמודדים איתו. אין לי מילים לנחם אותכם על האובדן, ומי ייתן ונשמע על משפחותיכם, רק בשמחות. המקום ינחמכם".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום רפרודוקציה: גיל נחושתן
עומר סואעד
צילום רפרודוקציה: גיל נחושתן
צילום: רפרודוקציה
בני אברהם
צילום: רפרודוקציה
צילום רפרודוקציה חגי אהרון
עדי אביטן
צילום רפרודוקציה חגי אהרון
מומלצים