עדנה

את הסטודיו שלי ירשתי מִצַּלָּם. ליד הקיר ניצב עדיין הבד הסגול במקצת, שהציג חלק ממעקה־עמודים וכד־שיש לבנבן על גבי רקע של גן מטושטש. מולו ישבתי בכורסת הנצרים עד הבוקר, כאילו בפתח הכניסה אל מרחקי הגוּאָש האלה, וחשבתי עלייך. עם שחר נעשה קר מאוד. מתוך החשכה שטו אט־אט אל הערפל הספוּג אבק, גלמים של חומר: אחד מהם הוא דמותֵך, עטופה במטלית רטובה. חציתי את החדר הערפילי (דבר־מה התרסק וחרק תחת רגלי) ותפסתי, בזה אחר זה, בקצהו של אנקול ארוך, את הווילונות השחורים שהיו תלויים לאורך השימשה המשופעת כמו פיסות של דגלים קרועים.

משהכנסתי פנימה את הבוקר, העלוב והמצמצם את עיניו, הצטחקתי בלי שידעתי בעצמי מדוע: אולי מפני שישבתי כל הלילה בכורסת הנצרים, בין שברי הגבס, בתוך הפסולת הזאת ובתוך אבק הפלסטלינה היבשה, וחשבתי עלייך.

כאשר הגוּ את שמך בנוכחותי, הנה איזה רגש חוויתי: מכת חושך, תנועה ריחנית ועזה; כך הנפתְּ את ידייך אל הכובע כדי להיטיב את הרעלה. אהבתי אותך מזמן, אבל מדוע אהבתי אותך – אין לי מושג. שקרנית ופראית, את חיית בעֶצב סתמי.

לא מזמן מצאתי על הארונית בחדר השינה שלך, קופסת גפרורים ריקה; היו עליה תל קבורה של אֵפר ובדל סיגריה מוזהב, גס, גברי. התחננתי שתסבירי את זה. צחקת, וצחוקך לא היה מלבב. אחר־כך בכית, וסלחתי לך על הכול, וחיבקתי את ברכייך, נצמד בריסַי הלחים אל המשי השחור והחם. לאחר־מכן לא ראיתי אותך שבועיים.

הבוקר הסתווי נצנץ ברוח. העמדתי את האנקול בפינה בזהירות. במִפתח הרחב של החלון נראו גגות הרעפים של ברלין; מִתאריהם השתנו בגלל התגוונויות הפְּנים של הזכוכית, ובין הגגות נישאה הכיפה המרוחקת כאבטיח מברונזה. העננים טסו ונקרעו, חושפים לרגע את תכלת הסתיו הקלילה, מוכת התימהון. אמש דיברתי אתך בטלפון. לא התאפקתי והתקשרתי בעצמי. קבענו להיפגש היום, ליד השער הבְּרַנְדֶנְבּוּרְגי. מבעד לזמזום הדבורים, קולך נשמע מתוח ומרוחק. הוא החליק, הלך לאיבוד. דיברתי אתך בעיניים עצומות בחוזקה, ורציתי לבכות. אהבָתי אלייך היתה החוֹם העולה והפועם של הדמעות. גן העדן הצטייר בעיני בדיוק כך: שתיקה ודמעות, והמשי החם של ברכייך. לא היית מסוגלת להבין את זה.

כאשר יצאתי לרחוב אחר הצהריים כדי לפגוש אותך, ראשי הסתחרר מן האוויר היבש ומזִרמי השמש הצהובה. כל קרן הדהדה ברַקוֹתַי. לאורך המדרכה רצו עלים אדמוניים גדולים, מרשרשים, מתנועעים במהירות מצד אל צד כאווז.

הלכתי וחשבתי על כך שמִן הסתם לא תבואי לפגישה. וגם אם תבואי, הרי שבכל מקרה נריב שוב. ידעתי רק לפסֵל ולאהוב. לָך לא היה די בכך.

הנה השער המגושם. מבעד למִפתחיו נדחקו אוטובוסים שמנים והמשיכו להתגלגל לאורך השדֵרה הנמתחת למרחקים, אל תוך הבוהַק הכחול והדרוך של יום הרוח העזה. חיכיתי לך במחיצת המבנה הכבד, בין עמודיו הקרים, ליד חלון הברזל של חדר המִשמר. הרחוב המה אדם: חזרו מעבודתם הפקידים הברלינאים, שלא נראו מגולחים כראוי; לכל אחד מהם תיק תחת בית־שחיו, ובעיניו – בחילה דלוחה, מה שקורה כאשר מעשנים סיגר גרוע על בטן ריקה. בלי סוף, הופיעו ונעלמו חליפוֹת הפנים העייפים והטורפים שלהם, צווארוניהם הגבוהים. עברה גברת בכובע קש אדום ובמעיל אפור מפרוות טלה; עבר עלם במכנסי קטיפה עם כפתורים מתחת לברכיו. ועוד רבים אחרים.

חיכיתי, נשען על מקל ההליכה, בצילם הקר של עמודי הפינה. לא האמנתי שתבואי.

סמוך לאחד העמודים, לא הרחק מן החלון של חדר המשמר, היה דוכן: גלויות, מפות, מניפות של צילומי צבע; ולידם ישבה על שרפרף זקנה קטנה בבגדים חומים, קצרת רגליים, מלאה, עם פנים עגולים ומנומשים – וגם היא חיכתה.

חשבתי: מזלו של מי מבּין שנינו ישחק לו ראשון, מי יבוא קודם: הקונה או אַתְּ? המראֶה של הזקנה היה כזה: "מי אני, מה אני, אני לא עושה כלום, סתם התיישבתי לי פה; אמנם נמצא לידי במקרה איזה דוכן עם דברים טובים ומעניינים. אבל אני לא עושה כלום, סתם אני יושבת פה...".

האנשים עברו בין העמודים בלי סוף, עוקפים את הפינה של חדר המשמר; רק לעיתים נדירות העיף מישהו מהם מבט אל הגלויות. ברגעים כאלה, הזקנה נדרכה כל־כולה, נעצה את עיניה הזעירות, הבהירות, אל פניו של העובר־ושב, כאילו עמדה להפנט אותו: תקנה, תקנה... אבל הוא רק סקר את הצילומים הצבעוניים והאפורים במבט חטוף והלך הלאה לדרכו, ואילו היא השפילה את עיניה כמתוך אדישות, והמשיכה לקרוא בספר האדום שהחזיקה על ברכיה.

לא האמנתי שתבואי. אבל חיכיתי לך כפי שלא חיכיתי מעולם, עישנתי בדריכות, הצצתי מבעד לשער אל הכיכר הנקייה בתחילת השדרה; ושוב פרשתי אל פינתי, משתדל שלא להראות כי אני מחכה, מתאמץ לדמיין לעצמי שהִנה, בזמן שאני לא מסתכל, את באה, את מתקרבת אלי; ואם שוב אשלח את מבטי לשם, אל מעֵבר לפינה, אראה את מעיל הפרווה שלך, את התחרה השחורה, התלויה מעל לעינייך מקצה הכובע – ואז בכוונה לא הסתכלתי, מטפח את הונאתי העצמית.

פרצה רוח קרה. הזקנה קמה והתחילה לחזק את הגלויות במקום אחיזתן. היא לבשה מין מעיל קצר מבד פלוסין צהוב, מקובץ במותניים. שולי חצאיתה החומה הוגבהו מלפנים יותר מאשר מאחור, ולכן נוצר רושם שהיא מבליטה את הבטן אגב הליכה. הבחנתי בקמטים שקטים וטובי־לב בכובע העגול והקטן, ובמגפי הברווז הקצרים והבּלים. היא טרחה ליד הדוכן בארשת עניינית מאוד. על השרפרף נותר הספר – מדריך רחובות ברלין, ורוח הסתיו הפכה את עמודיו בפיזור הדעת וריפטה את מפת העיר, שנשמטה מתוכם החוצה מדרגות־מדרגות.

התחלתי להרגיש את הקור. הסיגריה הבהבה בצורה עקומה ובמרירות. גלי הקור הלא ידידותי אפפו את גופי. הקונה לא בא.

והזקנה התיישבה שוב, אבל השרפרף היה גבוה מדי בשבילה, ולכן היא נאלצה להתנדנד מצד אל צד עד אשר סוליות מגפוניה קהי החרטום נפרדו בזו אחר זו מן המדרכה. השלכתי את הסיגריה ותפסתי אותה בקצה מקל ההליכה שלי: רשפי אש ניתזו לכל עבר.

חלפה כשעה, אולי יותר. איך יכולתי לחשוב שתבואי? השמיִם הפכו מבלי משּׁים לעננה אחת שלמה, והעוברים־והשבים מיהרו עוד יותר, התגבּנו, החזיקו את כובעיהם; הגברת שחצתה את הכיכר פתחה את מטרייתה אגב הליכה... היה זה פשוט נס אילו היית באה עכשיו.

הזקנה שּׁמה בספר סימנייה וכאילו שקעה בהרהורים. נראה לי שהיא דִמיינה זָר עשיר מֵאַדלוֹן, אשר קנה אצלה את כל הסחורה, שילם מעבר למחיר הנקוב והזמין עוד ועוד גלויות מרהיבות וכל מיני מדריכים. ומן הסתם לא היה לה די חם במעיל הקצר הזה מבד הפלוסין. אבל אַתְּ הרי הבטחת לבוא אלי. נזכרתי בשיחת הטלפון, בצֵל הרץ של קולך. אלוהים, כמה רציתי לראות אותך. שוב שטפו גלי הרוח הלא ידידותית. הרמתי את הצווארון.

ופתאום נפתח החלון של חדר המשמר, וחייל ירוק קרא לזקנה. היא החליקה במהירות מן השרפרף והתגלגלה אל החלון, מבליטה את בטנהּ. החייל הגיש לה בתנועה רגועה ספל מהביל, וסגר את החלון. כתפו הירוקה סבה ונבלעה בעומק החשוך.

הזקנה חזרה אל מקומה, נושאת את הספל בזהירות רבה. זה היה קפה בחלב, אם לשפוט על־פי גדילי הקרום החומים שנדבקו בקצה.

והיא התחילה לשתות. מעולם לא ראיתי אדם שהיה שותה בהנאה כה מושלמת, מרוכזת ועמוקה. היא שכחה את הדוכן שלה, את הגלויות, את הרוח הקרה, את הזָר מאמריקה – ורק גמעה ומצצה את הקפה שלה; היא שקעה בו כל־כולה, ואני, בדיוק כמוה, שכחתי את ציפייתי וראיתי רק את מעילון הפלוסין, את העיניים העמומות מרוב עונג ואת הידיים הקצרות בכפפות הצמר חסרות האצבעות, שאחזו בספל. היא שתתה במשך זמן רב, שתתה בגמיעות איטיות, ליקקה ביראת כבוד את גדילי הקרום, חיממה את כפות ידיה בפח החם של הספל. אז נשפכה אל נשמתי חמימות אפלה ומתוקה. גם נִשמתי שתתה, גם היא התחממה – ולזקנה החוּמה היה טעם של קפה בחלב.

היא סיימה. קפאה לרגע. אחר־כך קמה ופסעה אל החלון – להחזיר את הספל הריק.

אבל היא נעצרה לפני שהגיעה אל יעדה. שפתיה התאספו בחיוך קטן. במהירות היא התגלגלה חזרה אל הדוכן, שלפה שתי גלויות צבעוניות, שבה בריצה אל רשת הברזל של החלון והקישה ברכּות, באגרוף הצמר, על הזכוכית. הרשת נפתחה בתנופה, החליק החוצה שרוול ירוק עם כפתור נוצץ על החֵפת, והזקנה דחפה אל תוך החלון השחור את הספל ואת הגלויות, והנהנה בראשה בחיפזון. אגב התבוננות בצילומים נפנה החייל אל עומק החדר וסגר לאיטו את החלון מאחוריו.

אז הרגשתי את הרוך הגדול של העולם, את העדנה העמוקה של כל מה שהקיף אותי, את הקשר המענג ביני ובין כל הקיים – והבנתי שהשמחה אשר חיפשתי בך, מסתתרת לא רק בתוכך אלא נושמת סביבי בכל מקום: בצלילי הרחוב החולפים ביעף מעל לאוזני, בשולי החצאית שהוגבהו בצורה מצחיקה, בשאגת הברזל העדינה של הרוח, בענני הסתיו הכבדים מגֶשם. הבנתי שהעולם הוא כלל וכלל איננו מאבק, הוא לא שורה של יצירי מקריוּת טורפים, אלא נצנוץ של שמחה, התרגשות מבורכת, מתנה שלא הערכנו כראוי.

ובאותו רגע סוף־סוף באת או, ליתר דיוק, זאת לא היית אתְּ אלא זוג גרמנים כלשהם: הוא במעיל גשם חסין מים, ורגליו בגרביים ארוכים כמו שני בקבוקים ירוקים, והיא – רזה וגבוהה, במעיל מנומר כברדלס. הם קרבו אל הדוכן. הגבר התחיל לבחור, וחובבת־הקפֶה הזקנה שלי העלתה סומק על לחייה, התנפחה מרוב גאווה, הסתכלה פעם בעיניו ופעם על הגלויות; וזאת אגב עבודת גבות מאומצת ונחפזת, כמעשהו של עגלון זקן, המתאמץ בכל גופו להאיץ בסוסתו העלובה. אבל הגרמני לא הספיק לבחור: אשתו משכה בכתפהּ ואחזה בשרוולו כדי להרחיק אותו מן הדוכן. ובדיוק אז שמתי לב שהיא דומה לך; הדמיון לא היה בתווי הפנים ולא בבגדים אלא דווקא בגיחוך הסלידה הלא נחמד הזה, דווקא במבט הזה, המחליק והאדיש. ושניהם הלכו הלאה בלי לקנות דבר, והזקנה רק חייכה, החזירה את הגלויות למקומן ושוב שקעה בספרה האדום.

לא היתה לי סיבה לחכות עוד. הלכתי משם והלאה ברחובות המעריבים, מציץ בפני העוברים־והשבים; לכדתי חיוכים, תנועות קטנות ומופלאות: הנה מקפצת צמתה הדקה של ילדה שזורקת את הכדור אל הקיר; הנה השתקפה תוגת אלוהים בעינו הסגלגלה והסגולה במקצת של הסוס; לכדתי ואספתי את כל זה, וטיפות הגשם הגדולות אשר טסו באלכסון, נפלו בתכיפות הולכת וגדֵלה, ונזכרתי בביתיוּת הקרירה של הסטודיו שלי; נזכרתי בשְרירים, במְצחים ובקווצות השיער שפיסלתי, וחשתי באצבעותי את הדגדוג הרך של מחשבה שמתחילה ליצור.

החשיך. עף הגשם. בפניוֹת, הרוח קיבלה את פנַי בסערה. אחר־כך קרקש והזדהר בזכוכיות־הענבר קרון החשמלית, המלא בצלליות שחורות – וקפצתי פנימה תוך כדי נסיעה, וניגבתי את ידי שנרטבו בגשם.

האנשים ישבו בקרון כעופות זקורי נוצות, ישנוניים, מתנועעים מצד אל צד. על הזכוכיות השחורות נזרעו טיפות גשם קטנות ותכופות, כאילו היו אלה שמי הלילה אשר רוקמו כל־כולם בחרוזי הכוכבים. הרעמנו לאורך הרחוב שלצדדיו נטועים עצי ערמון רועשים, וכל העת דימיתי לעצמי כאילו ענפים לחים מצליפים על החלונות; וכאשר החשמלית נעצרה, היה אפשר לשמוע איך הערמונים, שהרוח קטפה אותם, מקישים מלמעלה על הגג: טוֹק – ושוב, בגמישות וברכּות: טוק... טוק...

החשמלית צלצלה והמשיכה בדרכה, ונצנוץ הפנסים התפצל בחלונותיה הרטובים לאורות אינספור, ובתחושה של אושר חודר ציפיתי לחזרת הקולות ההם, הגבוהים והקצרים כאחד. מכת בלמים, עצירה – ושוב נפל פריוֹ העגול והבודד של עץ הערמון, וקצת אחריו נפל עוד אחד, התנגש בגג והתגלגל לאורכו: טוק... טוק...

ברלין, 1924