לא מחדל, לא זדון

דבריו של סקוט ריטר היום (א') ב-ynet  על מה שידעה מערכת המודיעין הישראלית, ערב המלחמה בעיראק, אינם סותרים בהכרח את מה שאמרו ראשי המערכת הזו לפני, במהלך ולאחר המלחמה בעיראק. ההבדל בין "יכולת שיורית", כפי שטענו ראשי אמ"ן, לבין "95 אחוזים" כפי שאומר ריטר הוא מזערי. הסיפור, במקרה הזה, הוא אחר לגמרי.

קודם כל, צריך לזכור שגופי המודיעין של ישראל התבקשו לספק דבר שונה לחלוטין ממה שנדרש מאלה של בריטניה וארה"ב: אצלנו דובר על הסכנה לירי טילים על ישראל; אצלם הנושא היה הצדקה ליציאה למלחמה. ולכן, בישראל אי אפשר לדבר לא על מחדל ובוודאי לא על זדון.

בארה"ב ובריטניה שירותי המודיעין פעלו במודע כדי לספק את רצונה של ממשלה לוחמנית. חלק מהזמן זה נעשה אפילו תחת איום ישיר: סגן הנשיא האמריקני צ'ייני הודיע כמעט במפורש לאנשי הסי.אי.איי, שאם לא יקבל מהם את המידע שהוא חפץ בו יקים גופי מודיעין אלטרנטיביים, שישיגו לו מידע כזה. תחת הלחץ הזה התכופף האינטגריטי של ראשי הזרועות – כפי שקרה לא פעם גם במקומות אחרים – והם סיפקו מידע ישן, פגום והשערתי.

בישראל, לעומת זאת, פעל כוח אחר לגמרי: הנטייה ההיסטורית של מקבלי ההחלטות לא לבצע את תפקידם, ובמקום זאת להתחבא מאחורי שמלתם של הקצינים. אמ"ן לא יכול היה לומר שאין לסדאם טילים; הדבר היחיד שזרוע מודיעין יכולה להגיד במצב כזה הוא שהיא לא יודעת שיש.

מכאן והלאה נדרש הקברניט להחלטה מושכלת, שיש בה ניהול של סיכונים וסיכויים, ולקיחת אחריות במקרה של טעות. אבל בישראל אין דברים כאלה. בישראל נתלים בזה שהמודיעין לא שלל באופן מוחלט את האפשרות שיירה על ישראל טיל תועה, ואחר כך עוד מקימים ועדות שיבדקו מה ידע המודיעין ומתי.

מה שכן, המודיעין הישראלי לא שש לשלול את מה שטענו העמיתים שלו במערב. לישראל היה אינטרס מובהק שארה"ב תצא למלחמה בעיראק. בתנאים האלה, לא היתה שום סיבה שדווקא אנחנו נתעקש שאין שם כלום. האמירות על "משהו" שהוברח לסוריה – באמ"ן אף הוקם צוות מיוחד שיבדוק מה בדיוק זה היה, ועד היום לא העלה בחכתו דבר – הועברו לארה"ב ובריטניה, אבל לא הן שהאיצו בהן לצאת למלחמה. הנשיא בוש החליט לצאת למלחמה הזו בלי שום קשר למודיעין, שלנו או של מישהו אחר.