סאנדאנס מציג: עצמאים בשטח

בלוס-אנג'לס זה לא היה קורה. 1,500 איש נאספו באודיטוריום אקלס בפארק סיטי, יוטה, כדי לצפות בבכורה העולמית של הסרט "על קצות הבהונות" בהשתתפות מתיו מקנוהיי, גארי אולדמן וקייט בקינסל, שמספר את סיפורו של איש גבוה, בן למשפחת גמדים. אבל ההצגה האמיתית התחילה אחרי שהאורות באולם נדלקו עם תום הסרט. לבמה עלה הבמאי מתיו ברייט כדי להציג את סרטו ולענות על שאלות.

מדובר בנוהג קבוע בפסטיבל סאנדנס: הבמאי מודה למפיקים, לשחקנים, לאמא שהביאה אותו עד הלום. אבל לברייט לא היו תודות בפיו. "אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להגיד שאני שונא בכל מאודי את מפיקי הסרט. אחרי שסיימנו את הצילומים הם סילקו אותי כי לא הסכמתי לערוך את הסרט בצורה מסחרית. אני מאחל להם שימותו".

הקהל הוכה בתדהמה. ברייט המשיך: "מדובר בחבורה של פאקינג ביצ'ז. הם כמו חור של ישבן עם שיניים. אני מקווה שנהניתם מהסרט, שהיה עבורי פרויקט אישי. אבל אני לא ישבתי לראות אותו איתכם, כי הייתי מרגיש כאילו עשיתי סקס עם אשתי לשעבר".

יצאנו מהאולם נדהמים ומשועשעים. במסעדה מעבר לרחוב ניגש אלינו איש זר. שוב, גם זה לא היה קורה בלוס-אנג'לס. שם אפילו שכנים לא עוצרים לשיחות ברחוב. אבל בפסטיבל סאנדנס, הבודהה של הקולנוע העצמאי, כולם מדברים עם כולם. "מה חשבתם על הסרט?", שאל האיש. "מסחרי ומתקתק מדי בשביל סאנדנס", אמרתי. "אבל רק בשביל לשמוע את הבמאי בסוף היה שווה לבוא".

אופס. שכחתי לבדוק מאיזה מפלגה הוא. מסתבר שמולי ניצב עורך-הדין של המפיקים. "לכל סיפור יש שני צדדים", הוא אמר בחיוך וסיפר את גירסתם. לדבריו, ברייט ערך את הסרט באורך בלתי ניתן לצפייה, אז הם ביקשו ממנו לערוך מחדש. התוצאה היתה קטסטרופלית, אז הם נתנו לו כסף ושלחו אותו להוואי. "תבלה, תחזור בעוד שבועיים, אנחנו נערוך - ואז תאשר את התוצאה", אמרו לו. ברייט נעלב, ראה בכך פיטורים - והלך הביתה. השאר היסטוריה (ובתי-משפט).

זוגיות, חנונים ומשחקי מילים

אז את "על קצות הבהונות" לא הייתי ממליץ להביא להקרנות בישראל. אבל על כמה סרטים אחרים בפסטיבל סאנדנס - פרויקט שהתחיל כחלום קטן של רוברט רדפורד והפך למפלצת שמושכת מדי שנה בינואר 40 אלף מאנשי התעשייה - הייתי שם את הכסף.

אחד מהם הוא "אנחנו לא גרים פה יותר". זהו סיפורם של שני זוגות חברים, שאחרי שנות נישואים רבות מתקשים להילחם בשחיקת הזוגיות, ומצליבים: אשת האחד הופכת לפילגשו של השני, ולהיפך. לכאורה מדובר בסוד שמור, אבל בעצם הארבעה יודעים ברמה כזו או אחרת על המשיכה ההדדית. האם יצליחו להציל את התאים המשפחתיים? האם בכלל אכפת להם? תסריט חכם ואנסמבל שחקנים מעולה (נעמי ווטס, לורה דרן, פיטר קראוזה ומארק רפאלו) יוצרים חוויה תיאטרלית כמעט: דיאלוגים מדויקים, רגעים מקפיאי דם וגם אתנחתות קומיות רבות. הסרט נרכש להקרנות מסחריות בארצות-הברית.

כך גם "גרדן סטייט", וזה לא מפתיע. סרטו של זאק בראף, שהוגדר כאן כ"קומדיה רומנטית משונה", היה לאחד הלהיטים של הפסטיבל. בראף כתב, ביים וגם משחק בתפקיד הראשי לצד נטלי פורטמן ופיטר סרסגארד. הסרט משרטט את סיפורו של אנדרו לארג'מן, בחור משותק רגשית ומטופל תרופתית, ששב הביתה להלוויית אמו אחרי תשע שנות היעדרות. המפגש החוזר עם אביו הקר, כמו גם עם חברי ילדותו, מעורר זכרונות קשים ומטלטל את לארג'מן. רק התאהבות בצעירה יפהפייה (פורטמן), שמתגלה כשקרנית פתולוגית ופסיכית לא קטנה בזכות עצמה, מצליחה לשחרר סוף-סוף את הרגשות החבויים בנפשו הסדוקה. הסרט מכיל כמה מהסצינות המקוריות ביותר שראיתי בשנה האחרונה, ולמרות סיום מאכזב משהו, הוא עשוי לקסום לקהל הישראלי.

קומדיה אחרת, שהספיקה להפוך בפסטיבל לסוג של קאלט, היא "נפוליאון דיינמייט". תלמיד תיכון יורמי בשם נפוליאון נלחם בדוד פסיכי שמתגעגע לשנת 82'. הדוד, אגב, עושה בייבי-סיטינג על נפוליאון ועל אחיו הגדול, למרות שהנ"ל כבר בן 32. בימים כתיקונם הם מתגוררים עם סבתם, שקורעת את החולות ברכיבה על אופנועים וטרקטורונים ומאכילה עז בחצר במיטב המטעמים. נפוליאון הלוזר חובר לבן כיתה מכסיקני, וביחד הם מנסחים את "נקמת היורמים" הפרטית שלהם: הם יריצו את המקסיקני המצחיק עם השפם לראשות מועצת התלמידים מול הילדה הכי יפה בכיתה. האם יצליחו במשימה?

ולסיום, סרט תיעודי אחד: "מלחמת המילים". הסרט לא מחפש מלחמה, אי-צדק חברתי או שערורייה פוליטית כדי לנעוץ את שיניו. רק לעשות טוב בלב הוא רוצה - ומצליח. הסרט עוקב במשך תשעה חודשים אחרי ארבעה אלופים אמריקנים במשחק המילים "שבץ נא", שמכלים את ימיהם ולילותיהם באיתור מילים חדשות. המתח עולה לקראת האליפות הדו-שנתית, כשכל אחד מהארבעה עובר ממשחק למשחק וחושף את מלחמת הישרדותו של האנדרדוג. "אני לא יודע לעשות כלום. אין לי עבודה, אין לי כשרון, אני לא חכם במיוחד", אומר אחד מהם למצלמה. 'שבץ נא' זה כל מה שיש לי".

ובלי הנקודה הישראלית הרי אי-אפשר: מפיק הסרט הוא אודי אפשטיין, בעל חברת הפקות מלוס-אנג'לס.