המושבע האחרון

בשנת 1970 אחד השבועונים המקומיים במדינת מיסיסיפי שבארצות-הברית פשט את הרגל. להפתעתם ולחששם של רבים, רכש את העיתון בוגר מכללה צפוני צעיר בן 23, שבסך הכול הגיע למקום משום ששמע כי במקומונים אפשר להרוויח כסף טוב בלי הרבה מאמץ.

עתידו של העיתון נראה עגום, עד שאם צעירה נאנסה ונרצחה באכזריות לעיני שני ילדיה הקטנים על ידי רוצח ממשפחה עבריינית נודעת לשמצה. עורך המקומון דיווח בפרוטרוט על הזוועה, כולל תמונות מפורטות, והעיתון שלו החל לשגשג.

הרוצח נשפט באולם גדוש צופים בעיר מגוריה של הקורבן. המשפט הגיע אל קיצו הדרמטי, כאשר הנאשם איים על המושבעים כי ינקום בכל אחד ואחד מהם אם הם ירשיעו אותו. אולם הם מצאו אותו אשם, והוא נשלח למאסר עולם.

תשע שנים לאחר מכן מצליח הרוצח לשכנע את ועדת השחרורים לשחררו על-תנאי. הוא חוזר למחוז מגוריו, ומסע הנקמות מתחיל. להלן הפרק הראשון.

לאחר עשרות שנים של ניהול סבלני כושל, ושל הזנחה אוהבת, "טיימס של מחוז פורד" פשט את הרגל בשנת 1970. הבעלים והמוציאה לאור, מיס אֶמה קוְדל, היתה בת 93 וקשורה ברצועות למיטה במוסד סיעודי בטופֶלו. העורך, בנה, וילסון קודל, היה בשנות השבעים לחייו, ובראשו היתה לוחית מתכת ממלחמת העולם הראשונה. עיגול מושלם של שתל עור כהה כיסה את הלוחית במרומי מצחו הגבוה המשופע, ובמשך חייו הבוגרים סבל מהכינוי סְפוט. ספוט עשה ככה. הנה, ספוט. תביא, ספוט.

בצעירותו כיסה מר קודל אספות של מועצת-העיר, משחקי פוטבול, בחירות, משפטים, מסיבות בכנסייה, כל מיני פעילויות במחוז פורד. הוא היה כתב טוב, יסודי ובעל חושים טובים. ברור שהפציעה בראשו לא השפיעה על יכולתו לכתוב. אבל זמן-מה אחרי מלחמת-העולם השנייה הלוחית כנראה זזה ממקומה, ומר קודל הפסיק לכתוב הכול, מלבד את ההספדים. הוא אהב הספדים והקדיש שעות לכתיבתם. הוא מילא פסקאות של פרוזה משכנעת בפירוט חייהם אפילו של הצנועים ביותר מבין תושבי מחוז פורד. ומותו של אזרח עשיר או מכובד היה בגדר חדשות של עמוד השער, כשמר קודל מנצל את הרגע. הוא מעולם לא החמיץ טקס אשכבה או הלוויה, מעולם לא כתב דבר רע אודות איש. כולם זכו לתהילה בסוף. מחוז פורד היה מקום נפלא למות בו. וספוט היה אדם פופולרי מאוד על אף היותו מטורף.

המשבר האמיתי היחיד בקריירה העיתונאית שלו אירע ב-1967, בערך בזמן שבו התנועה לזכויות האזרח הגיעה לבסוף למחוז פורד. העיתון מעולם לא הראה ולו שמץ של סובלנות גזעית. שום פנים שחורות לא הופיעו בדפיו, מלבד אלה השייכות לפושעים ידועים או לחשודים. לא הודעות על חתונות של שחורים, לא תלמידים שחורים שהצטיינו ולא קבוצות בייסבול של שחורים. אבל ב-1967 גילה מר קודל תגלית מפתיעה. הוא התעורר בוקר אחד אל תוך ההבנה ששחורים מתים במחוז פורד, ודבר מותם אינו מדווח כראוי. המתין שם עולם שלם, חדש, פורה, של הספדים, ומר קודל הפליג במים מסוכנים שלא מופו. ביום רביעי, 8 במרס, 1967 היה ה"טיימס" לשבועון הראשון בבעלות לבנים במדינת מיסיסיפי, שפירסם הספד על כושי. באופן כללי עבר הדבר בלא שיבחינו בכך .

בשבוע שלאחר מכן פירסם שלושה הספדים על שחורים, ואנשים התחילו לדבר. בשבוע הרביעי כבר התארגן חרם של ממש, כולל ביטול מנויים ואי תשלום של מפרסמים. מר קודל ידע מה קורה, אבל הוא התרשם ממעמדו החדש כחסיד האינטגרציה יותר מדי מכדי לדאוג בקשר לעניינים פעוטים כגון מכירות ורווחים. שישה שבועות אחרי ההספד ההיסטורי הכריז מר קודל מעל גבי העמוד הראשון ובאות בולטת על המדיניות החדשה שלו. הוא הסביר לציבור שיפרסם כל מה שמתחשק לו, ואם הלבנים לא אוהבים את זה - אז הוא פשוט יקצץ בהספדים שלהם.

אז ככה, למות בצורה הולמת זה חלק חשוב מהחיים במדינת מיסיסיפי, הן עבור הלבנים והן עבור השחורים, ולגבי מרבית הלבנים המחשבה שהם עלולים לנוח על משכבם מבלי ליהנות מאחת מן הקינות המהוללות של ספוט, היתה יותר מכפי שיכלו לשאת. והם ידעו שהוא מספיק מופרע כדי לממש את איומו.

המהדורה הבאה היתה מלאה כל מיני סוגים של הספדים, שחורים ולבנים, כולם מסודרים היטב על פי האלפבית וללא כל הפרדה גזעית. המהדורה נמכרה כולה ובעקבותיה באה תקופה קצרה של שגשוג.

פשיטת-הרגל כונתה שלא-מרצון, כאילו אחרים שפשטו-רגל כן רצו בזה. בראש להקת הטורפים עמד סַפּק דפוס ממֶמפיס שהיו חייבים לו 60,000 דולר. חלק מן הנושים לא קיבלו תשלום במשך שישה חודשים. "סקיוריטי בנק" הוותיק ביטל הלוואה.

הייתי חדש אבל שמעתי את השמועות. ישבתי אל שולחן כתיבה בחדר הקדמי של משרדי ה"טיימס", קראתי כתב-עת, כאשר ננס בנעלי שפיץ הידס לו מבעד לדלת הכניסה וביקש לראות את וילסון קודל.

"הוא בבית-ההלוויות," אמרתי.

הוא היה ננס יהיר. ראיתי אקדח על ירכו מתחת למקטורן המקומט בצבע כחול כהה, אקדח שהוצמד בצורה כזאת שאנשים יוכלו לראותו. קרוב לוודאי שהיה לו רשיון, אבל במחוז פורד רשיון לא היה נחוץ באמת, לא ב-1970. למעשה, אנשים הזעיפו פנים לעומת רשיונות. "אני צריך להגיש לו את המסמכים האלה", אמר, מנופף במעטפה.

לא התכוונתי לעזור בזה, אבל קשה לנהוג בננס בחוצפה. אפילו כזה עם אקדח.

"הוא בבית–ההלוויות," חזרתי.

"אז אני אשאיר את זה אצלך," הכריז.

אף על פי שהייתי בסביבה פחות מחודשיים, ועל אף העובדה שלמדתי במכללה בצפון ארצות-הברית, למדתי כבר כמה דברים. ידעתי שלא מגישים לאנשים מסמכים טובים, את אלה היו שולחים בדואר או משנעים או מוסרים על ידי שליח, אבל לעולם לא "מגישים". פירושם של מסמכים אלה היה צרות, ואני לא רציתי כל חלק בזה.

"אני לא לוקח את הניירות," אמרתי, משפיל את מבטי.

חוקי הטבע דורשים שננסים יהיו צייתנים ולא ישושו אלי קרב, והברנש הקטן הזה לא היווה יוצא מן הכלל. האקדח היה אביזר בלבד. הוא שלח מבט סביב משרד הקבלה בחיוך מעושה, אבל ידע שהמצב נטול תקווה. בחוש דרמטי תחב את המעטפה בחזרה לכיסו ותבע לדעת, "איפה בית-ההלוויות?"

הוריתי באצבעי לכאן ולשם והוא הלך. שעה לאחר מכן התנודד ספוט מבעד לדלת, מנופף במסמכים וגועה בבכי היסטרי. "זה נגמר! זה נגמר!" הוא המשיך ליילל בשעה שאני אחזתי בידי בקשה להכרזה על פשיטת-רגל שלא-מרצון.

מרגרט רייט המזכירה והארדי הדַפּס יצאו מהחלק האחורי וניסו לנחם אותו. הוא ישב בכיסא, פניו בידיו, מרפקיו על ברכיו, מתייפח באופן מעורר רחמים. קראתי את הבקשה בקול למען האחרים.

נאמר בה שמר קודל צריך להופיע בבית-המשפט בעוד שבוע, באוקספורד, כדי להיפגש עם הנושים ועם השופט, שם תתקבל החלטה אם העיתון יוכל להמשיך לתפקד בזמן שנאמן ממונה יארגן את העניינים. הבחנתי שמרגרט והארדי היו מודאגים יותר עקב המשרות שלהם מאשר בגין מר קודל וההתמוטטות שלו, אבל הם עמדו לידו ברוח איתנה וליטפו את כתפיו.

כאשר הבכי נפסק, הוא קם לפתע, נשך את שפתו והכריז, "אני חייב לספר לאמא."

שלושתנו הבטנו זה בזה. מיס אֶמה קודל נפטרה מן העולם שנים קודם לכן, אבל ליבה החלוש המשיך לפעול במידה שהספיקה בקושי לדחות את ההלוויה.

היא לא ידעה ולא היה אכפת לה מה צבע הג'לי שבו האכילו אותה, ובוודאי שלא היה אכפת לה כלל לגבי מחוז פורד והעיתון שלו. היא היתה עיוורת וחירשת ושקלה משהו כמו שלושים וחמישה קילוגרמים, וספוט עמד כעת לדון איתה בפשיטת-רגל שלא-מרצון. בשלב זה הבנתי שגם הוא כבר לא איתנו עוד.

הוא התחיל לבכות שוב והלך. שישה חודשים לאחר מכן עתיד הייתי לכתוב לו הספד .

היות שלמדתי במכללה, והיות שהחזקתי בידי את המסמכים, הארדי ומרגרט הביטו בי בתקווה לקבל עצה. הייתי עיתונאי, לא עורך-דין, אבל אמרתי שאקח את המסמכים לעורך-הדין המשפחתי של בני קודל. אנחנו נעשה כעצתו. הם חייכו ברפיון וחזרו לעבודה.

בצהריים קניתי שישיית בירות אצל קווינסי ב"ואן סטופ" שבלואוטָאון, החלק השחור של קלאנטון, ויצאתי לנסיעה ארוכה בספיטפייר שלי. הימים היו ימי סוף פברואר, חמים שלא בהתאם לעונה, ולכן פתחתי את הגג ופניתי אל האגם, תוהה, לא בפעם הראשונה, מה בדיוק אני עושה במחוז פורד שבמדינת מיסיסיפי.

גדלתי במֶמפיס ולמדתי עיתונאות בסיראקיוז שבמדינת ניו-יורק במשך חמש שנים, לפני שנמאס לסבתי לשלם עבור מה שהפך להיות השכלה מתמשכת. היו לי ציונים לא מרשימים והייתי מרוחק כדי שנה מהתואר. אולי שנה וחצי. לסבתי, בּיבּי, היה המון כסף, והיא שנאה להוציא אותו, ואחרי חמש שנים החליטה שקיבלתי כבר הזדמנות מספקת במימון. כשהיא הפסיקה לי את הקצבה הייתי מאוכזב מאוד אבל לא התלוננתי, לא באוזניה לפחות. הייתי נכדה היחיד והירושה שלה עתידה להיות תענוג.

למדתי עיתונאות תוך הנגאובר. בתקופה הראשונה בסיראקיוז שאפתי להיות כתב חוקר ב"ניו-יורק טיימס" או ב"וושינגטון פוסט". רציתי להציל את העולם בכך שאחשוף שחיתות ומפגעים סביבתיים ובזבוז ממשלתי ואת העוולות שסובלים החלשים והמדוכאים. פרסי פוליצר המתינו לי. אחרי שנה ומשהו של חלומות נעלים מעין אלה, ראיתי סרט על כתב בחוץ-לארץ שהסתובב לו בעולם וחיפש מלחמות, פיתה נשים יפהפיות ואיכשהו מצא את הזמן לכתוב סיפורים שזוכים בפרסים. הוא דיבר שמונה שפות, גידל זקן, נעל נעלי קומנדו ולבש בגדי חאקי מעומלנים שאף פעם לא התקמטו. אז החלטתי להיות עיתונאי כזה.

גידלתי זקן, קניתי נעליים גבוהות ובגדי חאקי, ניסיתי ללמוד גרמנית, ניסיתי לשכב עם בנות יפות יותר. במשך השנה השלישית שלי, כשהציונים שלי התחילו בהתדרדרות המתמדת שלהם אל אחרוני התלמידים בכיתה, נשביתי בקסמו של הרעיון לעבוד בעיתון של עיירה קטנה. אני לא יכול להסביר את המשיכה הזאת, חוץ מאשר בעזרת העובדה שבערך באותו זמן פגשתי את ניק דינֶר והתיידדתי איתו. הוא היה מאזור כפרי במדינת אינדיאנה, ובמשך עשרות שנים היה בבעלות משפחתו עיתון מחוזי משגשג למדי. הוא נסע ב"אלפא רומיאו" קטנה ומגונדרת ותמיד היו לו המון מזומנים. הפכנו לחברים קרובים.

ניק היה סטודנט מבריק שהיה יכול להסתדר עם רפואה, משפטים או הנדסה. אולם מטרתו היחידה היתה לחזור לאינדיאנה ולנהל את העסק המשפחתי. לא הצלחתי להבין זאת, עד שערב אחד השתכרנו והוא סיפר לי כמה כסף עשה אבא שלו כל שנה מהשבועון הקטן שלהם - תפוצה של ששת אלפים עותקים. זה מכרה זהב, אמר. רק חדשות מקומיות, הודעות נישואים, מסיבות בכנסייה, ציון אלה שזכו לאותות כבוד, כיסוי הספורט, צילומים של קבוצות הכדורסל, כמה מתכונים, כמה הספדים ועמודים על עמודים של מודעות פרסומת. אולי קצת פוליטיקה, אבל תתרחק מאזורי המחלוקת .ותספור את הכסף שלך. אביו היה מיליונר. היתה זו עיתונאות נינוחה, ללא מתח, עם כסף שגדל על העצים, לדברי ניק.

זה מצא חן בעיני. אחרי השנה הרביעית שלי, שיכלה להיות האחרונה אבל לא היתה אפילו קרובה לזה, ביליתי את הקיץ בתור מתמחה בשבועון קטן בהרי האוזארק של ארקנסו. קיבלתי פרוטות כתשלום אבל ביבי התרשמה משום שהיתה לי עבודה. בכל שבוע שלחתי לה בדואר את העיתון, שלפחות מחצית ממנו נכתבה על ידי. הבעלים/עורך/מו"ל היה ג'נטלמן זקן מקסים שנהנה מאוד מכך שיש לו כתב שרוצה לכתוב. הוא היה עשיר למדי.

אחרי חמש שנים בסיראקיוז הציונים שלי היו ללא תקנה והבאר יבשה. חזרתי לממפיס, ביקרתי אצל ביבי, הודיתי לה על מאמציה, ואמרתי לה שאני אוהב אותה. היא אמרה לי למצוא עבודה.

באותו זמן התגוררה אחותו של וילסון קודל בממפיס, והשתלשלות העניינים הובילה לפגישה של הגברת הזאת עם ביבי באחד מאותם אירועים לאלה ששותים תה חם. אחרי שיחות טלפון אחדות הלוך ושוב ארזתי ושמתי את פני לקלאנטון שבמיסיסיפי, שם המתין ספוט בקוצר-רוח. לאחר שעה של הכוונה שיחרר אותי במחוז פורד.

במהדורה הבאה פירסם ספוט סיפור קטן וחמוד עם תצלום שלי, והכריז על ה"התמחות" שלי ב"טיימס". זה הופיע בעמוד השער. החדשות היו מועטות באותם ימים.

ההודעה הכילה שתי שגיאות איומות שעתידות היו לרדוף אותי במשך שנים.

הראשונה והחמורה פחות היתה העובדה שסיראקיוז הצטרפה לאוניברסיטאות "ליגת הקיסוס" היוקרתית, לפחות על-פי ספוט. הוא הודיע לקהל הקוראים המצטמצם והולך שלו, שאני רכשתי את השכלתי ברמת ליגת הקיסוס בסיראקיוז.

חודש חלף בטרם העיר לי מישהו על כך. התחלתי כבר להאמין שאף אחד לא קורא את העיתון, או גרוע מכך - שאלה שקראו בו היו בּורים לגמרי.

השגיאה השנייה שינתה את חיי. נולדתי בשם ג'וינֶר ויליאם טְרֵיינור. עד שהגעתי לגיל שתים-עשרה, שיגעתי את ההורים שלי בשאלות בנושא, מדוע שני אנשים אינטליגנטים לכאורה היו צריכים להדביק "ג'וינֶר" לתינוק שאך זה נולד. לבסוף דלף הסיפור שאחד מהורי, ששניהם הכחישו כל אחריות לכך, התעקש על "ג'וינר" בתור מחוות-פיוס שהושטה לקרוב משפחה עוין שככל הנראה היה לו כסף. מעולם לא פגשתי את האיש שהעניק לי את שמו. הוא מת חסר כול, ככל הידוע לי, אבל אני בכל אופן הייתי ג'וינר למשך שארית חיי. כשנרשמתי בסיראקיוז הייתי ג'ו ויליאם, שֵם מרשים למדי עבור בן שמונה-עשרה. אולם מלחמת וייטנאם והמהומות וכל המרידות והתוהו-ובוהו החברתי שיכנעו אותי שג'ו ויליאם נשמע יותר מדי כמו מנהל תאגיד, יותר מדי ממסדי, והפכתי להיות ויל.

ספוט קרא לי בהזדמנויות שונות ויל, ויליאם, ביל או אפילו בילי, ומאחר שנעניתי לכולם, מעולם לא ידעתי מה עתיד לבוא. בהודעה, מתחת לתצלום פני המחייכות, היה כתוב שמי החדש - וילי טריינור. נחרדתי. מעולם לא חלמתי שמישהו יקרא לי וילי. למדתי בבית–ספר פרטי בממפיס ולאחר מכן במכללה בניו-יורק, ומעולם לא פגשתי אדם ששמו וילי. לא הייתי אזרח ותיק ומכובד. נהגתי בטריומף ספיטפייר והיה לי שיער ארוך.

מה אומר לחברי האחווה שלי בסיראקיוז? מה אומר לביבי?

אחרי שהסתתרתי בדירתי במשך יומיים, אזרתי עוז להתעמת עם ספוט ולדרוש שיעשה משהו. לא הייתי בטוח מה, אבל הוא שגה, וצריך לתקן את זה לעזאזל. נכנסתי בצעדים נמרצים למשרד ה"טיימס", ונתקלתי בדייווי "פה–גדול" באס, עורך הספורט של העיתון. "הֵי, איזה שם גזעי," אמר. הלכתי בעקבותיו אל משרדו, מבקש את עצתו.

"לא קוראים לי וילי," אמרתי.

"עכשיו כן."

"קוראים לי ויל."

"הם יאהבו אותך אצלנו. חוכמולוג מהצפון עם שיער ארוך ועם מכונית ספורט מיובאת. מה, אנשים יחשבו שאתה ממש קול עם שם כמו וילי. תחשוב על ג'ו וילי."

"מי זה ג'ו וילי?"

"ג'ו וילי נָמָת."

"אה, הוא."

"אהה. הוא יאנקי כמוך, מפנסילבניה או איפשהו, אבל כשהוא הגיע לאלבמה, מג'וזף ויליאם הוא נהיה ג'ו וילי. הבנות רדפו אחריו לכל מקום."

התחלתי להרגיש טוב יותר. ב-1970 ג'ו נמת היה ככל הנראה הספורטאי המפורסם ביותר במדינה. יצאתי לנסיעה ושיננתי את השם וילי. תוך שבועיים השם התחיל לדבוק בי. כולם קראו לי וילי, ודומה שהרגישו נינוחים יותר משום שהיה לי שם רגיל שכזה.

אמרתי לביבי שזה סתם כינוי זמני.

***

ה"טיימס" היה עיתון דק מאוד ומייד ידעתי שהוא בצרות. מרובה הספדים, ממעט בחדשות ובמודעות פרסומת. העובדים היו ממורמרים אבל שקטים ונאמנים. היצע המשרות היה דל במחוז פורד ב-1970. אחרי שבוע היה ברור אפילו למתחיל כמוני שהעיתון פועל בהפסד. הספדים הם ללא תשלום - לא כך מודעות. ספוט העביר את מרבית זמנו במשרדו הדחוס והמבולגן, נימנם מדי פעם והתקשר לבית–ההלוויות. לפעמים הם התקשרו אליו. לפעמים היו בני המשפחה באים שעות ספורות אחרי שהדוד וילבר נפח את נשימתו, ומוסרים טקסט ארוך, מליצי, כתוב ביד, שאותו היה ספוט נוטל ונושא בעדינות מרובה אל שולחנו. מאחורי דלת נעולה היה כותב, עורך, בודק ומתקן, עד שזה היה מושלם.

הוא אמר לי שאני יכול לכסות את המחוז כולו. לעיתון היה עוד כתב כללי אחד, באגי סאגז, תרח זקן ומיובש שהסתובב כל הזמן ליד בית-המשפט, מעבר לרחוב, כשהוא מרחרח אחר רכילויות ושותה ויסקי מקומי עם מועדון קטן של עורכי-דין מחוסלים, זקנים ושתויים מכדי לעסוק במקצוע. כפי שהייתי עתיד לגלות עד מהרה, באגי היה עצלן מכדי לבדוק מקורות או לחטט כדי למצוא משהו מעניין, ולא בלתי רגיל היה שהסיפור שלו בעמוד השער יעסוק באיזה עניין משעמם של מחלוקת על גבולות נחלה או של אישה מוכה.

מרגרט המזכירה היתה גברת נוצרייה כבודה שניהלה את המקום, אף על-פי שהיתה מספיק פקחית כדי לאפשר לספוט לחשוב שהוא הבוס. היא היתה בראשית שנות החמישים לחייה ועבדה שם עשרים שנה. היא היתה סלע קיומנו, העוגן, וכל דבר ב"טיימס" נסב סביבה. מרגרט היתה אישה רכת דיבור, כמעט ביישנית, ולמן היום הראשון הרגישה מאוימת על ידי, כי הייתי מממפיס ולמדתי חמש שנים באוניברסיטה בצפון. נזהרתי שלא להבליט את השתייכותי לליגת הקיסוס, אבל מצד שני רציתי שהכפריים האלה בני מיסיסיפי יידעו שקיבלתי חינוך מעולה.

שנינו הפכנו להיות חברים לרכילות, ולאחר שבוע אישרה מה שאני כבר שיערתי - שמר קודל באמת מופרע, ושהעיתון אכן מצוי בצרות צרורות פיננסיות. אבל, אמרה, לבני קודל יש כסף משפחתי.

לקח לי שנים לפני שהבנתי את התעלומה הזאת.

במיסיסיפי אין להחליף בין כסף משפחתי לבין עושר. לא היה לזה ולא כלום עם מזומנים או נכסים אחרים. כסף משפחתי היה מעמד, שאותו קיבל אדם שהיה לבן, בעל השכלה כלשהי מעבר ללימודי תיכון, שנולד בבית גדול עם מרפסת קדמית - רצוי כזה שמוקף בשדות כותנה או פולי סויה, אף על פי שזה לא הכרחי - וגודל באופן חלקי על ידי עוזרת שחורה ואהובה ששמה בֶּסי או פֶּרל ובאופן חלקי על ידי סבים אוהבים, שפעם היו הבעלים של אבותיה של בסי או פרל, ולמן הלידה ואילך הטיפו לו לגבי המנהגים רבי-החסד והמחמירים של עם בעל-זכויות-יתר. דונמים וקרנות נאמנות עזרו במקצת, אבל מיסיסיפי היתה גדושה בכחולי-דם ללא נזילות שירשו את המעמד של כסף משפחתי. אי אפשר היה להרוויח אותו, היית מקבל אותו בירושה עם לידתך.

כשדיברתי עם עורך-הדין של משפחת קודל, הסביר הלה, בתמציתיות ניכרת, את הערך האמיתי של הכסף המשפחתי של בני קודל. "הם עניים כמו התרנגולת של איוב," אמר בשעה שאני ישבתי עמוק בתוך כורסת עור מהוהה, ונשאתי אליו את מבטי אל הצד הנגדי של שולחן המהגוני הרחב והעתיק שלו. שמו היה וולטר סליבן, מן החברה היוקרתית "סליבן, או'הרה". יוקרתית עבור מחוז פורד - שבעה עורכי-דין. הוא בחן את הבקשה להכרזה על פשיטת-רגל, ודיבר ודיבר על בני קודל ועל הכסף שפעם היה להם, וכמה טפשים היו משום שהורידו לטמיון עיתון שהיה רווחי בעבר. הוא ייצג אותם זה שלושים שנה, וכאשר מיס אֶמה ניהלה את העניינים בתחילה, היו ל"טיימס" חמשת אלפים מנויים ועמודים מלאים מודעות פרסומת. ב"בנק סקיוריטי" היו לה תעודות פיקדון לשעת חירום בסך 500,000 דולר.

ואז מת בעלה, והיא התחתנה שוב עם אלכוהוליסט מקומי הצעיר ממנה בעשרים שנה. כשהיה פיכח, היה קצת משכיל, והחשיב את עצמו למשורר וכותב מסות מיוסר. מיס אמה אהבה אותו מאוד ומינתה אותו לעורך-שותף, עֶמדה שבה השתמש כדי לכתוב מאמרי מערכת ארוכים, שבהם ירה אש וגופרית בכל מה שזז במחוז פורד. זו היתה תחילת הסוף. ספוט שנא את אביו החורג החדש, הרגשות היו הדדיים, והיחסים ביניהם הגיעו לשיאם באחת הקטטות הססגוניות ביותר בהיסטוריה של מרכז העיר קלאנטון. זו התחוללה על המדרכה שלפני משרד ה"טיימס", בכיכר העיר, לנוכח קהל צופים גדול ונדהם. המקומיים סברו שמוחו של ספוט, שכבר היה שברירי, ניזוק עוד יותר באותו יום. זמן קצר לאחר מכן התחיל לכתוב אך ורק את ההספדים הארורים ההם.

האב החורג ברח עם הכסף של מיס אֶמה, והיא, שבורת לב, הסתגרה בביתה.

"פעם זה היה יופי של עיתון," אמר מר סליבן. "אבל תראה אותו עכשיו. פחות מאלף מאתיים מנויים, שקוע בחובות. פושט–רגל."

"מה יעשה בית–המשפט?" שאלתי.

"ינסה למצוא קונה."

"קונה?"

"כן, מישהו כבר יקנה אותו. המחוז צריך עיתון."

מייד חשבתי על שני אנשים - ניק דינר וביבי. משפחתו של ניק התעשרה מן השבועון המחוזי שלהם; ביבי כבר היתה מליאנית, והיה לה נכד אהוב אחד ויחיד. ליבי החל להלום בחוזקה בשעה שהרחתי הזדמנות.

מר סליבן התבונן בי בדריכות, והיה ברור שהוא יודע מה אני חושב. "אפשר לקנות אותו בפרוטות," אמר.

"כמה?" שאלתי בכל הביטחון של כתב מתחיל בן 23 שסבתו איתנה כמו סלע מפורר.

"קרוב לוודאי חמישים אלף. עשרים וחמש בשביל העיתון, עשרים וחמש בשביל התפעול. את מרבית החובות אפשר לבטל על ידי פשיטת–רגל, ואז להתמקח עם הנושים שאתה צריך." הוא השתהה ורכן לפנים, מרפקיו על השולחן, גבותיו המאפירות מפזזות, כאילו מוחו עובד שעות נוספות. "זה יכול להיות מכרה זהב של ממש, שתדע לך."

ביבי מעולם לא השקיעה במכרה זהב, אבל אחרי שלושה ימים של נדנודים עזבתי את ממפיס עם המחאה על סך 50,000 דולר. נתתי אותה למר סליבן, שהכניס אותה לחשבון נאמנות ופנה אל בית-המשפט בבקשה למכור את העיתון. השופט, שריד ארכיאולוגי שהיה צריך לשכב במיטה לצד מיס אֶמה, הינהן בטוב לב וקישקש את שמו על גבי צו שהפך אותי לבעלים החדש של "הטיימס של מחוז פורד" - אחרי שהוספתי לו ה' הידיעה.

לוקח לפחות שלושה דורות להתקבל לחברה במחוז פורד. חוץ מכסף או ייחוס, אדם פשוט לא יכול לעבור לשָם ולזכות לאמון. ענן כבד של חשדות תלוי מעל כל אדם שהגיע זה מקרוב, ואני לא היוויתי יוצא דופן בכך. האנשים שם חמים וחביבים ומנומסים להפליא, כמעט עד לדרגה של חטטנות מרוב ידידות. הם מניעים בראשיהם ומדברים עם כולם ברחובות במרכז העיר. הם שואלים לבריאותך, על מזג–האוויר, והם מזמינים אותך לכנסייה. הם מזדרזים לעזור לזרים.

אבל הם לא נותנים בך אמון באמת אלא אם כן נתנו אמון בסבך.

ברגע שיצאה השמועה שאני, זר חדש וצעיר מממפיס, קניתי את העיתון תמורת חמישים, או אולי מאה, או אולי אפילו מאתיים אלף דולר, זיעזע גל עצום של רכילות את הקהילה. מרגרט עידכנה אותי. היות שהייתי רווק, היה קיים סיכוי שאני הומוסקסואל; היות שלמדתי בסיראקיוז, איפה-שזה-לא-יהיה, קרוב לוודאי שאני קומוניסט, או גרוע מזה - ליברלי; היות שהייתי מממפיס, היו לי כוונות חתרניות להביך את מחוז פורד.

ובכל זאת, כפי שכולם הסכימו בשקט ביניהם, כעת שלטתי על ההספדים! הייתי מישהו חשוב!

ה"טיימס" החדש יצא לאור ב-18 במרס 1970, שלושה שבועות בלבד אחרי שהננס הגיע עם המסמכים. העיתון היה בערך בעובי שניים וחצי סנטימטרים, ועמוס ביותר תצלומים מכפי שאי-פעם פורסמו בשבועון מחוזי. קבוצות של צופים צעירים, צופים בוגרים, קבוצות כדורסל של חטיבת-הביניים, מועדוני גינון, מועדוני ספרות, מועדוני תה, קבוצות לימוד תנ"ך, קבוצות סופטבול בוגרים, מועדונים לאזרחות טובה - תריסרי תמונות. ניסיתי לכלול בו כל נפש חיה במחוז. והמתים זכו לשירת הלל שלא היתה כמותה. ההספדים היו ארוכים עד מבוכה. אני בטוח שספוט היה גאה, אבל אני לא שמעתי ממנו עוד.

החדשות היו קלילות ועליזות, שום מאמרי מערכת. אנשים אוהבים לקרוא על פשיעה, אז בפינה השמאלית התחתונה של עמוד השער פתחתי את "טור ההודעות הפשע." תודה לאל, בשבוע הקודם נגנבו שני טנדרים, ואני סיקרתי את גנבתם כאילו מישהו רוקן את כל הזהב של אמריקה מפורט נוקס.

במרכז עמוד השער היה צילום קבוצתי, גדול למדי, של השלטון החדש - מרגרט, הארדי, באגי סאגז, אני, הצלם שלנו ויילי מיק, דייווי "פה גדול" באס ומלאני דוגאן, תלמידת תיכון שעבדה במשרה חלקית. הייתי גאה בצוות העובדים שלי. עבדנו יומם וליל במשך עשרה ימים והמהדורה הראשונה שלנו היתה הצלחה גדולה. הדפסנו חמשת אלפים עותקים ומכרנו את כולם. שלחתי אחדים בקופסה לביבי והיא התרשמה מאוד.

במשך החודש הבא ה"טיימס" החדש הלך ולבש צורה, בשעה שאני התלבטתי איך אני רוצה שהעיתון ייראה. שינוי הוא דבר כאוב במיסיסיפי הכפרית, כך שהחלטתי לעשות זאת בהדרגה. העיתון הישן פשט-רגל, אך הוא השתנה אך מעט בחמישים השנים האחרונות. כתבתי יותר חדשות, מכרתי יותר מודעות, כללתי יותר ויותר צילומים של קבוצות מסוגים אינספור. ועבדתי קשה על ההספדים.

מעולם לא נמשכתי לעבוד שעות רבות, אבל מאחר שאני הייתי הבעלים, שכחתי את השעון. הייתי צעיר ועסוק מכדי לפחוד. הייתי בן 23, ובעזרת המזל והעיתוי וסבתא עשירה הייתי לפתע בעליו של שבועון. אילו הייתי מהסס ובודק את המצב, ושואל לעצתם של בנקאים ורואי-חשבון, אני בטוח שמישהו כבר היה מרביץ בי בינה. אבל כשאתה בן 23, אינך יודע פחד מהו. אין לך כלום, כך שאין לך מה להפסיד.

שיערתי שייקח לעיתון שנה כדי להיות רווחי, ובתחילה ההכנסה גדלה באיטיות. ואז נרצחה רודה קאסֶלו. אני משער שהדבר שייך לאופי העסק, זה שמוכרים יותר עיתונים אחרי פשע אלים, כאשר אנשים רוצים פרטים. מכרנו אלפיים ארבע מאות עותקים בשבוע שלפני מותה - וכמעט ארבעת אלפים בשבוע שלאחר מכן.

לא היה זה רצח רגיל .

***

מחוז פורד היה מקום שלו, מלא אנשים שהיו נוצרים או שטענו שהם כאלה. תגרות אגרופים היו דבר שבשגרה, אך בדרך כלל היו מעשה ידיהם של המעמדות הנמוכים, שהסתובבו במסבאות בירה וכיוצא באלה. בערך פעם בחודש היה איזה כפרי אדום–עורף יורה בשכן, או אולי באשתו שלו, ובכל סופשבוע היתה לפחות דקירה אחת באחת ממאורות הבילוי של השחורים. באירועים אלה המוות הגיע רק לעיתים נדירות.

הייתי הבעלים של העיתון עשר שנים, מ–1970 עד 1980, ודיווחנו אך על מעשי רצח מועטים במחוז פורד. אף אחד מהם לא היה אלים כמו זה של רודה קאסלו, אף אחד מהם לא תוכנן מראש. שלושים שנה לאחר מעשה אני עדיין חושב על כך מדי יום ביומו.