באביב של שנת 1945 מגיעה לנה קיכלר, אישה צעירה שאיבדה את בתה ונעזבה על-ידי בעלה, לרחוב דלוגה 38 בקרקוב, מושבו של הוועד היהודי. בקומה השנייה של הבניין היא מגלה עשרות ילדים בגילאי 3-15 שהתייתמו מהוריהם אך שרדו את המלחמה ונמצאו במצב פיזי ונפשי מחריד. "גורלי התקרב אליי בצעדים גדולים", מתארת קיכלר את תחושותיה באותם הרגעים בהם נפגשה לראשונה עם הילדים, שעתידים היו להפוך למאה הילדים שלה.

סיפורם המרתק של קיכלר וילדי בית היתומים התפרסם לראשונה בספרה "מאה ילדים שלי". על ספר זה מבוסס סרטן התיעודי של עמליה מרגולין ואושרה שוורץ, "מאה ילדים שלי", שפוגש את גיבוריו, אותם ילדים שבגרו, משחזר יחד אתם את קרעי הזיכרונות ומחזיר אותם לאותה ילדות נרדפת שזכתה לתקומה בעקבות המפגש הגורלי עם קיכלר.

לאחר שזכה בפרס החוויה היהודית בפסטיבל הקולנוע בירושלים, יוצא הסרט השבוע להקרנות מסחריות בסינמטקים ברחבי הארץ. מסמך מרתק שמעבר לסיפור הנקודתי שהוא מביא, מצליח להחזיר לצופה את האמונה ברוח האדם.

המפגש הראשוני בין קיכלר לקבוצת היתומים היתה, כאמור, בדלוגה 38 בקרקוב. חלק מהילדים הצליחו לשרוד את המלחמה ביערות ולחמו לצד הפרטיזנים, אחרים שרדו את מחנות הריכוז או הוחבאו במנזרים ובמשפחות נוצריות. רבים מהילדים פיתחו זהות נוצרית אדוקה, לעתים אנטישמית. אולי בשל אובדן בתה, היה ברור לקיכלר שתפקידה לגונן על היתומים, להחזיר להם את האמון באדם ולשקם את חייהם ואת חייה שלה. היא אספה את הילדים, הקימה להם בית בזאקופנה שבדרום פולין והחזירה להם את ילדותם.

"מישהו סוף-סוף הוריד מאיתנו את עולה של המלחמה על הלחם", מספרת בסרט אחת מהילדות של קיכלר. בעיירה הקטנה בפולין סבלו המוסד וילדיו מהתקפות

"מאה ילדים שלי" - סינמטק חיפה (8,11,12 בפברואר), סינמטק ת"א (9-10,13,16-19,22,24 בפברואר) סינמטק י"ם (12,17,21 בפברואר)