סרט לבן על כיפה אדומה

גבותיה המופתעות של המזכירה אהובה חיכו לי באמצע המצח שלה. התקרבתי אליהן בחיוך מנומס, עצרתי במרחק ביטחון ואמרתי שלום. אהובה השיבה לי בברכת "הבאת את הקלטות?", הרימה את שפופרת הטלפון והחלה לדקור את הלחצנים בציפורניה.

"הבאתי. בבקשה." הנחתי את הקלטות על השולחן בערמה מסודרת. "אז מה עכשיו? אני מקבלת את מספר הטלפון של הבחור?"

אהובה משכה אליה את הקלטות והשליכה על השולחן מאתיים וחמישים שקלים. "הלו?" היא אמרה לטלפון.

הסתכלתי על הכסף. "מה זה?"

"רק שנייה," אמרה אהובה לפומית, כיסתה אותה בכף ידה ופנתה אליי. "זה הכסף שלך בחזרה. אנחנו לא נוכל למצוא לך שידוך. מצטערים בשם ההנהלה."

"מה קרה?"

"אנחנו כרגע בתקופה קשה מבחינת לקוחות ממין גברים. בדקנו את העניין וראינו שלא נצליח לשדך אותך. מצטערים."

"אבל למה?" מלמלתי.

"הסברתי לך. הייתה אתמול ישיבה והחלטנו שיש לנו עודף לקוחות ממין נשים. את נרשמת בין האחרונות, אז -"

"הבחור לא גילה עניין? הוא אמר עליי משהו לא טוב?"

"תגידי לי, את חירשת? אני מסבירה לך שזה לא קשור אלייך. תגידי תודה שאנחנו מביאים לך את האמת ולא סתם לוקחים לך את הכסף. שלום."

"אבל..."

"אני פה באמצע שיחה בטלפון."

"את עושה לי מעשה מזעזע, מפחיד, מצמרר ומחליא!" אמרתי בקול רם. "אני דורשת לדבר עם לאה המנכ"לית!"

"אין לך מה לדבר אִתה ואל תעשי לי פה אילנה דיין. זה הוראה של לאה להחזיר לך את הכסף."

"אבל אתם לא יכולים לעשות לי את זה!" חזרתי לסגנון חופשי. "אני חייבת שידוך!"

"אנחנו לא המשרד שידוכים היחיד בעולם."

"אני לא יכולה ללכת למשרד אחר."

"למה?"

"כי אני... כבר נרשמתי אצלכם. כבר צילמתם אותי והכול. אני לא מסוגלת להתחיל את כל המסלול מהתחלה!"

"נו, באמת."

"תקשיבי." שילבתי ידיים והשתדלתי לדבר בטון רגוע. "אני יודעת מה מפריע לכם. כשהצטלמתי הייתה לי בעיה עם האיפור."

"איזה בעיה?"

"אחרי שלאה גמרה לאפר אותי הלכתי לשירותים ושטפתי פנים בטעות."

"נו?"

"אז כל האיפור נמרח לי ונראיתי לא טוב בצילומים. אולי בגלל זה החלטתם..."

"שרונה פרוכטר!" גבותיה של אהובה עלו והתחבאו מזעם גבירתן מתחת לפוני הקצרצר. "את מפריעה לי לעבוד. זה החלטה סופית, אנחנו מסרבים לקבל אותך, ואם את לא רוצה שאני אקרא לביטחון תעזבי את המקום. שלום."

"שלום," אמרתי ואספתי את שטרות הכסף מהמכתבה. "אבל תדעי לך שזה לא יעבור בשקט." פסעתי החוצה וחלפתי בראש זקוף על פני הביטחון הבלוי המתנמנם על שרפרף בחוץ. הוא התעורר מטריקת הדלת וזיכה אותי במבט משועמם מאחורי משקפיו המאיימים לצנוח. הבטתי עליו בהתנשאות וחציתי את הכביש. בסוף מעבר החצייה מצאתי בית קפה קטן, ונכנסתי לתוכו במטרה להתמודד עם הדמעות לעתיד לבוא בעזרת משקה.

מעט לקוחות ישבו בפנים, ואני חיפשתי את הפינה השקטה ביותר ולבסוף מצאתי מרפסת ריקה מאדם. בחרתי שולחן רחוק, הזמנתי כוסית מרטיני והתקשרתי אל צפריר.

"זאת אני," אמרתי, ומיהרתי להוסיף, "שרונה."

"אוי," הוא נאנח.

"מה?"

"כלום, שרונה. כלום. נו? מה עכשיו? השארתי לך הודעה שאני מתנצל שצעקתי."

"אני יודעת."

"אז מה קורה? יש חתן בשעה טובה?"

"לא. הם אמרו שהם מצטערים אבל הם לא יוכלו למצוא לי כרגע שידוך. יש להם עודף לקוחות נשים. אבל החזירו לי את הכסף. את כולו."

"טוב מאוד."

ניסיתי לענות לו אבל לא הצלחתי.

"את בוכה?"

"כן."

"למה?"

"כי בחיים לא קרה לי דבר משפיל כזה. חוץ ממה שאתה עשית לי."

"די, שרונה. את סתם מכניסה את עצמך למצב רוח."

"אם לפחות לא היו מחזירים לי את הכסף," בכיתי, "הייתי יכולה להגיד לעצמי שהם סתם גנבים. אבל הם החזירו לי את הכסף. מה זה אומר עליי? הברחתי את כל הגברים מהמשרד שלהם?"

"תקשיבי, מצחיקה. זה ידוע שרוב הלקוחות במשרדי שידוכים הן בחורות. אפילו קראתי פעם כתבה על משרד שפִברק לקוחות גברים, רק בשביל לפתות נשים להירשם לשם. את נפלת על משרד הגון, שאמר לך את האמת והחזיר לך את הכסף. תגידי תודה."

"אבל למה דווקא אותי? לא יכלו להעיף מישהי אחרת?"

"הם בטח קלטו שאת לא באמת מחפשת שידוך, שסתם באת לבלבל להם את המוח, אז העדיפו להעיף אותך ולא לקוחה רצינית."

"מה פתאום?" המשכתי להתייפח. "לא נראה לי. איך הם קלטו?"

"בטח התנהגת מוזר. בטח עשית משהו שנראה להם לא רציני."

"מה?"

"אין לי מושג. מה אמרת להם בראיון קבלה?"

"עניתי על השאלות כאילו אני פאני."

"אה?"

"נתתי את הפרטים והתשובות שחשבתי שהיא הייתה נותנת."

"מה זאת אומרת?"

"ככה אני תמיד עושה, בשביל שישדכו לי את אותם טיפוסים שהיו משדכים לה. בראיונות קבלה אני אומרת שאני אוהבת לקרוא ספרים ושאני יתומה ואין לי אחים."

"שרונה." צפריר צחק. "פאני תמות מצחוק כשהיא -"

"אולי בגלל זה העיפו אותי?" נבהלתי פתאום. "אולי זה הם שחטפו את פאני, והם הבינו שאני מחפשת אותה?"

צפריר הפסיק לצחוק בבת אחת. "התחלנו?"

"תחשוב על זה רגע. בוא נניח שהם חטפו את פאני. ופתאום, כעבור חצי שנה, מגיעה אליהם בחורה עם פרטים זהים. זה לא חשוד?"

"איזה פרטים זהים?"

"יתומה. שאוהבת לקרוא ספרים."

"פאני היא לא היתומה היחידה בעולם שאוהבת לקרוא ספרים."

"תעזור לי במקום לפסול כל רעיון שאני מעלה. אני מנסה לחשוב בקול רם."

"שרונה," צפריר התנשף בכעס. "אם הם היו חוטפים בחורה כלשהי, והיו חושדים שאת מחפשת אותה, את יודעת מה הם היו עושים?"

"מה?"

"מחסלים אותך. או לפחות מאיימים עלייך, חותכים לך את הלשון או משהו כזה. הם לא היו נפרדים ממך בנימוס ומחזירים לך את הכסף. נכון?"

"כן..." מלמלתי. "יש בזה משהו."

"אז די. אף אחד לא חטף את פאני. תפסיקי לחפש בכוח פשעים ואסונות."

קינחתי את אפי בקול תרועה וניסיתי להירגע.

"אולי זה סימן?" אמר צפריר.

"מה סימן?"

"זה שהם העיפו אותך מהמשרד, אולי זה סימן בשבילך שאת צריכה לעצור רגע ולחשוב על הכול?"

"אולי."

"כבר חצי שנה את לא עושה עם עצמך כלום חוץ מלחפש מודעות של משרדי שידוכים על עצים. אולי זה סימן בשבילך לקחת פסק זמן."

"אולי באמת. אולי כולכם צודקים," שיהקתי בבכי. "פאני עושה חיים בטורקיה או באיזו ארץ חלומית אחרת, ורק אני עושה כאן שעות נוספות בדמיון יצירתי."

"מתי בילית פעם אחרונה? מתי נסעת? מתי טיילת?"

"לא זוכרת."

"ממה את חיה?"

"מהמינוס שלי ומהפלוס של ההורים שלי."

"אז קחי מנוחה איזה שבוע שבועיים. תבקשי מההורים שישלחו אותך לטייל ותחזרי עם פרופורציות חדשות ותתחילי לחיות ולעבוד כמו בן אדם."

"אתה צודק." ניגבתי את דמעותיי וקינחתי את אפי. "אני באמת אנוח קצת מהכול. אני לוקחת שבוע חופש להתנקות מהמעגל של הטירוף. אני נחה ולא חושבת על כלום."

"מצוין. אני גאה בך."

"מעניין מי ייסע אתי לבלות ולהשתזף ולהשתולל במיטה -"

"אז ביי," צפריר קטע אותי. "תנצלי את הזמן לעשות חיים ותמצאי אולי איזה גבר שיפריח לך את השממה."

"סליחה?" אמרתי בתדהמה לצליל הניתוק שלו. "אידיוט! דביל!" ניתקתי גם אני, פרצתי בבכי חדש, ולא נרגעתי אלא רק אחרי שהכוסית השנייה הונחה לפניי.

החלטתי לשתות את כל המרטיני בבת אחת, כדי למלא מחדש את שק הדמעות שהתרוקן לי. סתמתי את אפי בשתי אצבעות, הטלתי את ראשי לאחור והרמתי את הכוס במטרה לרוקן אותה לתוך גרוני ברצף, ולפתע חטפתי מכה בלב.

הוא עמד בכניסה למרפסת וצחק לעצמו. מיהרתי להרפות מאפי והוא הפסיק לצחוק. הורדתי את הראש לזווית נורמלית והנחתי את הכוס ביד רועדת על השולחן. התפללתי שהרצפה תיפתח ותבלע אותי, במובן התנ"כי, אבל היא אפילו לא נסדקה. החיים המשיכו, ואני ישבתי מצומררת ואבודה אל השולחן. לא כך הייתה אמורה להתרחש הפגישה הראשונה ביני לבין חוקר היערות.

הוא מצדו נכנס למרפסת, הלך לאט, התיישב אל שולחן סמוך למעקה הנמוך וקרא למלצר בתנועת זרוע שוברת לבבות. הוא נראה כאילו יצא ישר מתוך החלום שלי להפסקת קפה. לא הייתי רגילה להיפגש אתו בשעות היום. הורדתי את היד וצבטתי לעצמי את התחת לוודא שאני לא חולמת.

השיער החום והארוך שלו היה אסוף מאחורי עורפו, וקצוות קצרים שברחו התעופפו ברוח סביב תווי פניו המושלמים, מצליפים מדי פעם על שפתיו המשועשעות. ניסיתי להוריד ממנו את המבט אבל לא הצלחתי, והוא תפס אותי מסתכלת עליו ול"ג בעומר בלחיי. מיהרתי למצמץ ולהשתעל. הוא מתח את זרועותיו העבות אל מאחורי ראשו והתנועה שפכה שמן למדורה שבפרצופי. הרגשתי סחרחורת.

הוא הצית סיגריה והביט לעבר הגינה. העיניים החמות והנוצצות שלו נעו בעצלתיים, טיילו על פני המרפסת והגיעו אליי. השפלתי מבט בזריזות וכיסיתי את פניי בשיער. לאחר מכן נשמתי עמוק, הזזתי קבוצת שיער אסטרטגית ובדקתי מה הוא עושה. הוא עישן את הסיגריה שלו וחייך אליי.

רציתי לקום ולגשת אליו אבל הרגליים שלי קרסו לתוך עצמן בתנוחת איקס. ישבתי מוטלת ברפיון בכיסא וניסיתי לבלוע רוק, ולפתע נזכרתי במשקה. סתמתי את האף בלי עזרת האצבעות, באמצעות אינטואיציה פנימית, ולגמתי את כל הכוס בבת אחת. "מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת," אמרתי לעצמי. "מי שאוכל לבד מת לבד. קדימה. קומי. את רוצה למות לבד? מרעב? בערב שבת? נו! שרונה! תיפח רוחך! זה חוקר היערות שלך!" מסוחררת מעט מהמרטיני גייסתי את כל הקסם האישי שלי, קמתי בפיתול גו חושני ונפלתי על הרצפה.

לאחר כמה ניסיונות הצלחתי לקום ונאחזתי במשענת הכיסא שלצדי. הבחור חייך אליי באהדה. פילסתי את דרכי לעברו, נאחזת בכיסאות מזדמנים, ולבסוף הגעתי ונעמדתי מתנודדת מעליו.

"אפשר לקבל סיגריה?" שאלתי בקול מתחלף והנחתי יד מפרפרת על קופסת הסיגריות שלו, שניצבה על מעטפה חומה ורחבה.

הוא הרים אליי מבט ושתק.

"אפשר?" המשכתי לעלות לתורה.

"לא." הקול שלו היה עמוק, עם גוון מתפנק.

"לא?"

"רק אם תשבי אתי." הוא חייך חיוך קטן.

"מצטערת." עפעפתי בהתנצלות וניסיתי לחשוב על משפט חיזור מוצלח. "אני לא מתעסקת עם לוזרים," יצא לי.

"אהה," הוא צחק. "ואת חושבת שאני לוזר."

"כן," זרמתי, ומשכתי סיגריה מהחפיסה שלו.

"למה?" הוא משך את הכיסא שלצדו מעט אחורה. "יהיה לך יותר נעים לעשן בישיבה."

רציתי להמשיך לעמוד כדי לשמור על הקו האדיש, אבל ברכיי רעדו. השתדלתי להתיישב בצורה מכובדת. "כי אתה מעשן."

"אהה. אז בגלל זה אני לוזר?" הוא רכן אליי מעט.

"אין לך מודעות לבריאות." הצתתי את הסיגריה.

"ולך?"

"אני הפסקתי לעשן." חייכתי ונשפתי סילון דקיק לעברו.

"כל הכבוד." הוא צחק. "כמה זמן כבר שאת לא מעשנת?"

שילבתי רגל על רגל. "כמה ימים."

"סחתן על כוח הרצון." הוא השיק אתי סיגריות. "לחייך."

"לחייך," השבתי.

"אני יונתן."

"אני שרונה."

הוא שתק וסקר אותי במבטו. איפרתי בנון שלנטיות וכמעט קלעתי לתוך המאפרה. כדי להפגין ביתר שאת את אדישותי התחלתי לעשות טבעות, אבל קול חריקת בלמים מהרחוב שיבש לי את הטבעת השלישית בסדרה. הצצתי בכעס לעבר הכביש. מכונית פז'ו צהובה חנתה בפתח בית הקפה, דלת הנהג שלה נפתחה, ופרצוף מכוער הגיח החוצה.

יונתן הניח את קצות אצבעותיו על היד שלי. "תסלחי לי שנייה? אני צריך לשירותים."

"עכשיו?" שאלתי המומה.

"כן." הוא קם. "יש דברים שאני לא דוחה."

"טוב," נכנעתי לבינתיים. "קח את הזמן ותחזור מהר. אני כאן. מחכה לך."

ליוויתי במבט מתגעגע את ישבנו המתרחק והולך, וכשהוא נעלם בתוך בית הקפה פניתי לבהות במכונית הפז'ו, שכעת הייתה ריקה. התחלתי לתכנן את העתיד, ולא הנחתי לקולות ההמולה שעלו מתוך בית הקפה להפריע לי. יונתן נראה בלתי מושג כביכול, וגם אני נראית כזו, אבל קלטתי במבטיו שהוא מעוניין. אין טעם לבזבז זמן על משחקים. כשיחזור מהשירותים אציע לו ללכת לסרט, החלטתי. לא, סרט לא מתאים לו. אציע לו שנטייל בלילה בספארי.

קול צעדים נשמע מאחוריי. הסתובבתי בחיוך שובב ושיער מתנפנף לקבל את פני יונתן, ומצאתי את עצמי מחייכת בפיתוי אל נהג מכונית הפז'ו המכוער, שנכנס למרפסת. מיהרתי להפוך את החיוך לפיהוק וצירפתי קולות. הוא הביט עליי רגע קצר בתמיהה ויצא החוצה. ליטפתי את קופסת הסיגריות של יונתן ואת המעטפה החומה שנחה מתחתיה ושבתי לשקוע בתוכניות.

בשתי הפגישות הראשונות אני לא אתן לו לנשק אותי, ובעוד שבועיים נתחיל לשכב. זזתי בכיסא בהתרגשות. אסור לי לחשוב על זה אפילו. אחרי חודש יתחילו הבעיות. נתגבר עליהן בסבלנות, ניעזר בידידי הווירטואלי 'הרמב"ם', וכעבור חודשיים אני אזכיר לו שכבר עברתי את גיל שלושים ולא נותרו לי הרבה ביציות לבזבז, והוא ידרוש שנתחתן.

מוצפת אושר הסתכלתי לעבר הדלת המחברת בין בית הקפה למרפסת. קולות ההמולה שבקעו מבפנים החלו נחלשים, ואני נשאתי עיניי אל השמים המחשיכים וחייכתי אל הסתיו, המבשר את החורף היפה בחיי.

אבל כעבור רבע שעה, כשגשם קל התחיל לטפטף על כובעי ויונתן עדיין לא יצא, קמתי בחשש ונכנסתי לתוך החדר הפנימי. ארבעה שולחנות היו תפוסים על ידי אנשים, ואף אחד מהם לא היה יונתן. הלכתי לעבר השירותים, פתחתי את הדלת, וראיתי עוד דלת.

"היי, הלו, יונתן?" לחשתי.

שום קול לא נשמע. דפקתי על הדלת הפנימית וכשלא נתקלתי בהתנגדות התחלתי לפתוח אותה לאט. פתחתי ופתחתי ובאמת לא היה שם מי שיתנגד, חוץ מהאסלה. יצאתי מהשירותים בסערה והתפרצתי לתוך החדר הפנימי של בית הקפה.

"סליחה?!" קראתי בקול.

כל המסובים והמלצרים הביטו עליי.

"זה מקרה חירום," אמרתי. "אני מבקשת שתחשבו טוב ותנסו להיזכר אם ראיתם בחור גבוה ופראי ורגיש נכנס מהמרפסת לשירותים."

"ראינו אותו," אמר המלצר. "אבל הוא לא נכנס לשירותים."

"איפה הוא?" שאלתי מבולבלת.

"הוא יצא."

"הוא לא יצא!" קראתי. "אני כל הזמן ראיתי מהמרפסת את היציאה! הייתי רואה אם הוא היה יוצא!"

"לא תאמיני, אבל הוא יצא דרך החלון," אמרה מלצרית נמוכה והביטה עליי ברחמים.

"הוא נפל מהחלון?" נדהמתי.

"הוא לא נפל. הוא קפץ החוצה ונעלם."

"את בטוחה?" שאלתי בקול חנוק. "אולי הוא נפל וזה רק נראה כמו קפיצה?"

"לא."

"מה בדיוק קרה? תתארי לי שלב שלב."

"הוא נכנס מהמרפסת, הלך אל החלון, פתח אותו, טיפס עליו וקפץ החוצה."

"הוא השאיר משהו לפני שהוא קפץ? מכתב?"

"גברת, זה קומת קרקע. הוא לא התאבד. הוא ברח."