חברים

מאז פיתח כל אחד מהם קריירה ענפה בנפרד, אבל למרבה הפלא מעולם לא לוהקו יחד לסרט. כעת, הרבה שנים אחרי ששניהם כבר ממוקמים בצמרת ההוליוודית, כל אחד בזכות עצמו, הם מככבים סוף סוף יחד ב"משחק המושבעים" - מפגש מקצועי ראשון שלהם. הרבה דברים עברו מאז ישן הופמן על רצפת המטבח בדירתו הקטנה של הקמן. הם יושבים מולי כמו שני חברים מהתיכון. שניהם, נושקים לגיל 70, זוכי פרסי "אוסקר" ו"גלובוס הזהב". לראיין אותם היה כמעט כמו לראיין זוג נשוי. הם מספרים מה הם אוהבים (ומה פחות) האחד אצל השני, מתבדחים כמו שני ילדים, ומעלים סיפורי נוסטלגיה.

דסטין, אתה הסניגור שמתעמת מול הקמן, שמשחק את יועץ המושבעים. סצינה קולנועית ראשונה משותפת בקריירה שלכם, ואתם כבר בעימות.

הופמן: "הסצינה הזו צולמה אחרי שהפקת הסרט הסתיימה. זה לא פשוט לצאת מאווירה של סרט ואז לחזור אליה בשביל עוד סצינה. וכאילו שזה לא מספיק, שנינו גם התרגשנו מאוד בגלל שזאת פעם ראשונה שאנחנו משחקים אחד מול השני. שנינו לא הצלחנו לישון בלילה שלפני. זה היה מאוד מרגש בשבילנו".

גארי פלדר, במאי הסרט: "היה לנו יום צילומים בן 12 שעות בלוח הזמנים כדי לעשות את הסצינה הזאת. לי היה נראה שנצטרך יומיים. ישבנו יחד מסביב לשולחן, קראנו את הסצינה שוב ושוב, דיברנו על כל ביט, עשינו כמה שינויים, חתכנו שורות, זה לקח חמש שעות ורק אז התחלנו לצלם. שניהם, הופמן במיוחד, לא ויתרו לעצמם גם כשלדעתי זה היה מספק, וביקשו לצלם את זה שוב. בסוף היום יצאנו לשתות וכולנו היינו מרוצים כי ידענו שיש לנו את זה. מבחינתי", הוא מוסיף, "הסצינה הזאת היא נקודת השיא בקריירה שלי".

במהלך לימודי המשחק שלהם ב"פסאדנה פלייהאוס" נערך משאל בין התלמידים, ומתוצאותיו עלה שהופמן והקמן הם, כמה אירוני, "בעלי הסיכויים הנמוכים ביותר להצליח". כמה שנים אחרי שעברו הקמן ואשתו לניו יורק, הגיע גם הופמן לעיר ובגלל שהיה תפרן שהה בדירתם הקטנה, וישן במסדרון המחבר בין המטבח לאמבטיה. שניהם היו בתחילת הקריירה שלהם, רצים בין אודישנים ועובדים בעבודות מזדמנות כדי לשלם את ההוצאות. השניים עבדו תקופה מסוימת כזבנים ב"סאקס פיפט אווניו" וב"האוורד ג'ונסון", משם שניהם גם פוטרו. הקמן עבד גם בהובלות, אפילו מקררים הוא סחב על הגב, והופמן עבד כמוכר צעצועים בכלבו הענק "מייסיס". אולי זה צחוק הגורל שאביו של הופמן עבד כאיש צוות טכני בהוליווד, אך בגלל תקופת הצנע עשה הסבה לאיש מכירות, ואילו הופמן עבד למחייתו כמוכר והיום הוא שחקן מוביל.

הופמן: "ג'ין הזיז רהיטים. הוא הרים מקרר. בחיי. ראיתי את זה".

"יום אחד", נזכר הקמן וחיוך גדול עולה על שפתיו, "דסטין בא אלי ואמר, 'גם אני רוצה לעבוד במובינג'. הסתכלתי עליו וצחקתי. אמרתי לו, 'איך אתה, עם הגוף הכחוש שלך, רוצה לעבוד במובינג? השתגעת? הוא היה עקשן והתעצבן, 'תן לי לעשות את זה. אני יודע שאני יכול'".

הופמן: "בטח שהתעקשתי. הוא עושה יותר כסף ממני. אני אז הייתי מלצר. חשבתי לעצמי, למה אני לא עושה את מה שהוא עושה".

הקמן: "הוא הצטרף אלי לעבודה. אמרתי לו 'קח את הקופסה הזאת עם הספרים ותעלה אותה קומה'. הוא הרים אותה קצת, הניח חזרה ואמר 'אני אראה אותך יותר מאוחר', ונעלם". הם מחליפים מבטים וצוחקים.

הופמן: "באותו זמן, אם מלאך המשחק, או השטן, לא משנה מי, היה מציע לנו לחתום על חוזה עבודה בתיאטרון, אפילו 'אוף אוף ברודוויי', אם מישהו רק היה מבטיח לנו עבודה מסודרת שתאפשר לנו להיות שחקנים עובדים לשארית חיינו, היינו חותמים באותו רגע ללא היסוס. כל מה שרצינו היה להתפרנס בכבוד ממשחק".

לא חלמתם כבר אז לככב בסרטים?

הקמן: "אף פעם לא עלה בדעתי שאשחק בסרטים. זה בגלל שאז המערכת היתה שונה, ומי שזכה לעבוד בסרטים היה מי שהיה לו את הלוק הנכון. אני חושב שזה היה פלוס בשבילי, כי בגלל שהייתי בטוח שלעולם לא אשתלב בקולנוע, הכרחתי את עצמי לעבוד קשה על הבמה. ובגלל שאני ודסטין נשארנו בניו יורק המון זמן והתעסקנו בתיאטרון, זה לימד אותנו הרבה והביא אותנו לאן שזה הביא אותנו".

איך אתם מסבירים שרק עכשיו אתם משחקים יחד?

הופמן: "ניסינו לעבוד יחד לפני זה. אבל כל פעם, מסיבות אחרות, זה לא יצא. זה פשוט אחד מאותם דברים לא צפויים שקורים בחיים".

הקמן: "אני מניח שכל פעם שחשבו על שנינו יחד, המפיקים הבינו שזה הופך להיות יקר מדי עבורם", הוא אומר, ושניהם מתגלגלים מצחוק.

הופמן: "אגב, זה משהו שלא כולם יודעים, בעצם כמעט שיחקנו ביחד ב'הבוגר'. לא תאמינו, אבל ג'ין לוהק בזמנו לסרט, והיינו אמורים לעבוד יחד. אבל קצת אחרי שהתחילו הצילומים, הוא בא ואמר לי: "דסטין, הולכים לפטר אותי היום (הקמן: 'אני זוכר את זה'), וזה באמת מה שקרה. אבל זה היה מזלו, כי כשוורן בייטי שמע שהוא לא ב'הבוגר', הוא הציע לו להשתתף ב'בוני וקלייד' ומה שקרה אחר כך כולם יודעים". (למי שלא יודע - הקמן זכה במועמדות לאוסקר שחקן המשנה).

ואיך הרגשתם עכשיו לעבוד ביחד?

הופמן: "זאת היתה הארה. אני לא חושב שיש משהו שעשינו שונה מאיך שהיינו עושים אותו לפני 46 שנה, כשהיינו שנינו שחקנים מתחילים. הגענו לסט הצילומים מפוחדים כמו שהגענו אז לסצינה הראשונה שלנו בשיעורי המשחק. אחרי כל השנים האלה שמחתי לגלות כמה מעט השתנה. מדהים ששנינו עדיין מתאמצים להיראות אותנטיים כשאנחנו משחקים, ובו בזמן מונעים מתחושות של חוסר ביטחון לגבי המשחק שלנו, ממש כמו שהיינו סטודנטים. אבל אני לא בטוח שחוסר הביטחון הזה הוא משהו רע, למען האמת".

הקמן: "זה בהחלט דבר טוב. אני חושב שזה מה ששומר על החיות של המשחק. בדרך מוזרה אתה אף פעם לא בטוח. אתה תמיד על הקצה".

אתם ברצינות עדיין פוחדים להיכשל? נו, באמת...

הופמן: "כן. אני עדיין פוחד שלא יקראו לי לשחק יותר. היי, אני בן אדם זקן".

הקמן: "שנינו פוחדים שלא יתנו לנו עבודה יותר, זה פחד שלא נגמר אף פעם".

מה אתם חושבים אחד על השני כשחקנים?

הופמן: "יש לג'ין שני צדדים. האחד, זה היכולת להיות כן ואמיתי וטבעי בעבודה שלו, הוא אינטליגנטי ובעל חוש הומור נפלא, שאותו הוא מכניס לדמויות שלו. הצד השני שלו, שאותו פחות מזהים לדעתי, הוא הצד התיאטרלי. הקמן הוא אחד משניים או שלושה שחקנים מופלאים שיש לנו בהיסטוריה של הקולנוע, שבאו מרקע של תיאטרון. אם מסתכלים על עבודות קודמות שלו, הוא עשה תפקידים כל כך שונים אחד מהשני ב'פרנקנשטיין הצעיר', 'הקשר הצרפתי', 'השיחה' ואחרים. הוא משנה דמויות כמו מסכות. הוא גם אמן אמיתי וגם איש של מוסר ועבודה קשה".

הקמן: "בהופעות שלו בסרטים כמו 'טוטסי', 'קאובוי של חצות' ו'איש הגשם', הוא הוכיח איזה שחקן מוכשר הוא. הוא יכול לקחת ביס ענק מעוגות ששחקנים אחרים יכולים רק להסתכל עליהן ולפחוד לטעום. אלה דברים שאני נהנה ואוהב לעשות כשחקן. לפעמים אתה לוקח על עצמך תפקידים שלא מתאימים לך ונכשל, אבל הרבה פעמים זו עבודה מבריקה. אני חושב שלדסטין יש יכולת לעשות את התפקידים האמיצים האלה יותר טוב מכל מי שנמצא בתחום שלנו".

מה אתם חושבים על השחקנים שיש היום?

הופמן: "עבדתי לא מזמן עם ג'וני דפ, ואני חושב שהוא השחקן הכי מוכשר מהדור הצעיר של השחקנים. אני לא יודע כמה מהדור החדש של השחקנים מגיע מרקע של תיאטרון. כשלמדנו, קיווינו להיות שחקני תיאטרון. הרבה שחקנים צעירים ניגשים אלי ושואלים אותי איך עשית את זה? ואני אומר להם, 'סעו לניו יורק, תמצאו מורה טוב למשחק'. ואז אני שומע, 'כן, אבל חשבתי אולי לנסוע לקליפורניה, אולי להתחיל עם פרסומות'. אנחנו באנו מהתיאטרון, היינו בניו יורק ולא ניסינו להגיע להוליווד".

למה אתם עוד שואפים?

הופמן: "יותר כסף. לוח זמנים קצר". הוא אומר, ושניהם צוחקים צחוק פרוע.