אינטריגות בגן עדן

זה התחיל בצורה אנונימית, כמעט סודית. לא קדם לה פירסום. גם לא כתבו עליה בתחילת דרכה. ובכל זאת, רוב החברים שלי, משום מה, התמכרו לה בחודשים האחרונים. זה התחיל ב"את חייבת לראות אותה", ואני באותו זמן לא הייתי בראש של ריאליטי. אחר כך הם עברו למעשים, ובכל ערב נעלם עוד אחד מחברי, שבחוצפתם אפילו לא החזירו SMSים. בסוף הם שברו אותי. לא אהבתי את התחושה שכולם יושבים ומדברים עליה, ואני, לבושתי, לא ראיתי בחיים את קית המדהים.

הטבעת התהדקה, עד שערב אחד מצאתי את עצמי צופה בערוץ YES REAL, שהביא את "מלון פרדייז" בארה"ב. היא ריתקה מדי שני בלילה המונים לבתיהם. אצלנו בחרו להפגיז את הצופים בפרק קבוע בכל לילה. זה התחיל כמו עוד סידרת מציאות: 11 צעירים, בני 20 פלוס, מאופסנים במלון פאר ובו רק חמישה חדרים זוגיים וחדר אחד ליחיד. בכל שבוע נותר אחד המשתתפים נטול בן זוג לחדר, ואז שימו לב, תפקידו לסכסך בין הזוגות כדי שהוא לא יודח מ"גן העדן" בסוף השבוע. האמת היא שמתוך הצצה אפשר להשליך על חיינו ועל המצבים שהחיים האלה מובילים אותנו אליהם, כמו למשל "אהבתי מישהו והוא לא שם עלי" או "הוא סתם משחק בי ואני בו כמובן".

חלק מהנאת הצפייה היא העובדה שכל המשתתפים, למעט דייוויד המעצבן, חתיכים הורסים. נעים לשטוף את העיניים ולראות איך

המפיקים מתעללים בהם. כנראה מגיע להם. אחר כך הגיע קית, לטעמי ההורס מכולם, ואז מתחיל אקשן מסוג אחר: בריתות, בגידות, רמאויות, הבטחות. הרומנטיקה נשכחה, וההישרדות הפכה ליעד. זה נראה ממש כאילו לקחו מצלמות נסתרות ותיעדו את "מאחורי הקלעים" של הפוליטיקה - תככים, מזימות, סכינים בגב, רצון להשמיע מה שהצד השני רוצה לשמוע, ומנגד כמה פוליטיקאים טובים וישרים שפועלים לפי מצפונם והבנתם, והולכים עם האמת שלהם עד הסוף, גם אם הדרך נראית לפעמים קשה ובוגדנית. אף על פי שלשלב הגמר העפילו גם רמאים ושקרנים, בסופו של דבר ניצח רק מי שלא שיקר והיה נאמן לחבריו.

"טראש" אמריקאי מוחלט, ומזל שבארץ הסידרה הסתיימה מהר כי היא הוקרנה כל ערב. בימים אלה נמצאים החברים שלי בתהליך גמילה כואב וקשה, אבל לפחות קיבלתי אותם חזרה.