רעש ישראלי

התנודות הראשונות, הקלות, התגנבו לתוך החלום המתוק שבו הייתי שקוע באותם רגעים. כל-כך עדינות, אפילו מלטפות. כעבור כמה שניות הפך הליטוף לזעזוע. המיטה הרחבה והיציבה שלי טיילה בחדר, ואני, שישן תמיד בקצה, מצאתי את עצמי מקיץ אל סיוט, על הרצפה, לקול שאון אדיר של צלחות וכלים, שנשפכו מן הארונות, מתנפצים גלים-גלים אל הרצפה.

כך החל יום "הרעידה הגדולה" שלי: לוס אנג'לס, 17 בינואר 1994, ארבע וחצי לפנות בוקר. 6.7 בסולם ריכטר.

יצאתי החוצה להרס גדול. כבישים עיליים רב-מסלוליים קרסו. גשרים נפלו. בתים התמוטטו על יושביהם, ומוקד הרעש היה במדשאה של נורת'רידג', האוניברסיטה שבה למדתי. הכל נחרב שם.

בתדירות של פיגוע

שנים לקח ללוס אנג'לס להשתקם מ"הרעידה הגדולה" ההיא, אף שרעידות אדמה בלוס אנג'לס נדירות כמו, תסלחו לי על ההשוואה, פיגוע ירי בשטחים. גם שם (שוב, תסלחו לי) לומדים לחיות עם זה, ולהתרגל ל"היי", המוזר שמציף אותך כשזה קורה. כל עוד זה לא גומר אותך אישית, זה מבחינתך משהו שמתקיים רק על המסך של הטלוויזיה.

אבל זו גם הסיבה שבארצות הברית לוקחים רעשי אדמה ברצינות רבה, ותמיד מתכוננים לגרוע מכל. בתי מגורים, למשל, נבנים מעץ מצופה טיח, כדי למנוע קורבנות אדם במקרה של קריסה. בנייני המשרדים הגדולים, גורדי השחקים של מרכזי הערים, בנויים על גלגלי ענק מפלדה, שמונחים על מסילה. ה"היי" שעליו דיברנו מציף אותך בעיקר בבניין כזה, ובזמן רעש אדמה גורם לך להרגיש כאילו אתה ניצב על סיפונה של אונייה בלב ים סוער.

אבל הערך של זה הוא לא רק חווייתי. הוא בעיקר יעיל, חוסך חיי אדם ונזקים כבדים. התנודות אמנם גורמות לבניין לנוע ימינה ושמאלה, אבל בסופו של דבר הוא נעצר. שלם.

היום, אצלנו, זה נגמר ב-5.1 בסולם ריכטר, סדק בכנסת, שניים וחצי מבנים שניזוקו - והרבה פאניקה. עוד עשירית המעלה בסולם, וזה היה נראה אחרת לגמרי. במדינת הפלקל, שבה גם בלי איתני טבע מאיימים, קורסים גשרים ותקרות שנבנו בשיטת ה'סמוך' ומחומרים לא ראויים - המבחן האמיתי מגיע בדיוק באירועים כאלה.

כמו שמטפלים בפיגוע

נכון, הציבור בפאניקה, ולכן איש לא יישאר אדיש. כבר הערב יכַנס שר השיכון ישיבה, השר לביטחון פנים יוציא הנחיות, בכנסת יקיימו דיון מיוחד, ורן כהן ישלוף מהבוידעם הצעת חוק ישנה לחזק יסודות של בניינים (הצעה שכבר נדחתה). אם העם חושש, אז אנחנו צריכים לדבר על זה, יאמרו לעצמם היום, ואולי גם מחר, קברניטי האונייה המזרח-תיכונית שלנו.

והם צודקים, היום ומחר עוד יש להם חלון הזדמנויות טלוויזיוני, שבו יוכלו להפציע וללהג על פעילותם בתחום חיזוק היסודות במדינה, ולהשתמש בדקות המסך הללו לצרכים פרטיים. כרגיל, הם ידברו הרבה, ויעשו מעט מדי ומאוחר מדי.

כאלה אנחנו. עד שלא נחטוף את התקרה על הראש, עד שלא נשכשך בביוב הירקון, עד שלא יתמוטט עלינו המגדל - לא נשקיע במניעה. נדבר על זה. בהחלט. נעשה משהו? בדרך כלל לא.

האמת, זה די מפתיע. נחזור לרגע לשגרת הפיגועים שלנו: כשהבנו שגם הצבא הכי טוב בעולם לא יכול לירי מזדמן בכבישים, מצאנו את השיטות והדרכים לצמצם, למנוע ולהרתיע. לא חיסלנו אותו כליל, אבל השקענו בפטרולים, בימי מילואים, במחשבה יצירתית. הפגנו עורמה ומקוריות, ובעיקר – הקדשנו המון כוח אדם ומשאבים, שאם לא ביטלו את האיום לגמרי, לפחות הפחיתו אותו דרמטית.

זוכרים את האיום העיראקי? רגע לפני הפלישה של כוחות הברית לעיראק, שלחו אותנו לקטוף לנו הגנה בצורת ערכות אב"כ, שמא ישלח אלינו סדאם ד"ש עם טיל. המסכה המכוערת הזו עוד תישאר אצלנו בארון שנים רבות, אולי כתזכורת לתרגיל הגדול ביותר של מניעה (ויחסי ציבור) שנעשה כאן אי פעם. אבל רעידות אדמה? זה קורה רק בטורקיה, ביפן, באמריקה. מקסימום בהודו. לא אצלנו.

הרעש היום הוא רק כתובת על הקיר. הוכחה לכך שאם היינו, כחברה ומדינה, מתייחסים לאיומים גדולים לפחות באותה רצינות שאנו מתייחסים לאיומים ביטחוניים, היינו יודעים לצמצם את הפגיעה והנזק שיכול הרעש הגדול הבא לזרוע פה, פגיעה ששום נזק ביולוגי, כימי או קונבנציונלי לא יוכל להשתוות אליה. היום זה רק דוגמית. בלוס אנג'לס הבינו את זה כבר מזמן.