הולמס פלייס ספא הרצליה: הייתה רעידת אדמה?

זה התחיל כמו יום עבודה שגרתי: קפה זריז, הורדה של הקטנה בגן, נסיעה קצרה ברכבת וכניסה בלתי דרמטית לדסק החדשות בלב הכרך הסואן. זה גם המשיך כמו כל יום אחר אבל אז הכל התהפך. אני עשיתי קפה במטבח ונשבע לכם שלא הרגשתי כלום, אבל כל המערכת הייתה על הרגליים: "הייתה רעידת אדמה", הם אמרו. זה כבר לא יהיה יום עבודה שגרתי, אמרתי לעצמי.

ואז, בעיצומו של כל הבלאגן, קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה: עיסוי מרגיע בסוף היום בהולמס פלייס בהרצליה פיתוח. הגוף שלי, שסובל מהתעללות פיזית לא מבוטלת ושלא מורגל בפינוקים שכאלה צעק "כן!!!"; אני ניסיתי להראות קצת יותר "קול": "בחמש…?, אולי אפשר קצת יותר מאוחר?".

בערב, אחרי הכל, הודיתי לנדיבה שהציעה לי את הפינוק המפתיע והתוודתי: "מצטער על התגובה הראשונית הטיפשית שלי. אני קצת טיפש לפעמים".

בריאות עם סטייל

הכניסה להולמס פלייס בהרצליה קצת מבלבלת (טיפ: צריך לבוא מסביב), אבל כשנכנסים מיד מבינים למה התכוון המשורר כשאמר "מכון כושר": המוזיקה מקפיצה, קולו הרועם של המדריך נשמע כקול אלוהים חיים והאווירה כולה אומרת בריאות (תרגום: המון צעירות חטובות ומצודדות, וכנראה שהיו שם גם בחורים, לא שמתי לב).

המיקום הגיאוגרפי הכתיב את העיצוב: שלושה מפלסים, מדרגות לולייניות, פרקט בוהק ובר-קפה מרווח ומצויד. אבל אני באתי לספא, ושם זה סיפור אחר לגמרי.

הספא ממוקם בירכתי המתחם וכשנכנסים מבעד לדלת הזכוכית, המכון נשאר בחוץ. כאן כבר לא שומעים את המדריך והבסים הצורמים אלא מוזיקה קלאסית מרגיעה. המסדרון דרכו הובלתי היה רצוף דלתות מוגפות ואני הוכנסתי דווקא לחדר שנשא את הכיתוב "חדר עזרה ראשונה". עלו בלבי תמיהות אבל השארתי אותן לעצמי.

החדר היה אפל, בפינה דלקו נרות וניחוח דק נישא באוויר. הונחיתי להישאר בתחתונים ולהירגע. צייתי. אפילו כיביתי את הסלולארי. שכבתי על הבטן והוריתי למוח להירגע. אחרי כמה דקות הוא גם הסכים.

כמו חמאה במיקרו

למטפלת דורה היה חיוך נעים וידיים מיוחדות במינן. מצד אחד הן היו עדינות וחמימות אבל מצד שני חזקות להפליא. הגב שלי התמסר לה תוך שניות. פתאום שכחתי שהייתה רעידת אדמה שלא חשתי בה. כל מה שרציתי זה, שהשעה שהוקצבה לנו תעבור לאט.

דורה השתמשה בשמן חמים ונעים ("שקדים בבסיס וקצת לבנדר ותפוז – בשביל הריח"), והעניקה לגב שלי עיסוי עמוק. היא גם הסבירה לי שעמוק זה לא בהכרח חזק ואפילו הדגימה. מתברר שהשכמות שלי היו צריכות טיפול עמוק. שאלתי אז היא אמרה לי שאני מקבל עיסוי שוודי. השוודים האלה - עכשיו אני מבין למה הם רגועים כל כך.

דורה השתמשה באמות הידיים בתנועות מעגליות והגב שלי הרגיש כמו בצק של בריוש בזמן הרידוד. השתדלתי לא להיאנח בקול רם כשהמרפקים שלה חרצו לי את השכמות וטיפלו בהן כמו שמיקרו מטפל בחמאה שהייתה בפריזר יומיים.

אחר כך בא תור הירכיים, הברכיים, העקבים ואפילו האצבעות הקטנות של הרגליים, שנמתחו באושר כאילו היו גומי לעיסה. דרך משענת הראש ראיתי את קצות הנעלים של דורה ואיך היא עוברת מצד לצד של מיטת הטיפולים, מעניקה לכל צד של גופי את הטיפול הסימטרי. "איך היא זוכרת לעשות בצד ימין בדיוק מה שעשתה בצד שמאל", התפעלתי.

אז הגיע השלב של הטפיחות הקטנות האלה שרואים בקומדיות. לא ממש הבנתי מה זה בדיוק עושה מלבד רעש מצחיק, אבל גם לא שאלתי. "איזה מין עיתונאי אני, לא שואל שאלות", חשבתי, והתהפכתי על הגב.

על מה חושבות המעסות בשכמות?

התקרה עניינה אותי לשלוש שניות ואז העיניים נעצמו מעצמן. בהעדר גירויים מלבד העונג הגופני, המוח - מה לעשות – נודד למרחקים. מפליא על איזה שטויות חושבים כשמקבלים עיסוי. מנסים לחוות את הרגע אבל נזכרים בכביסה שנשארה במכונה ובעובדה שמזמן לא בדקתי שמן ומים באוטו. לרגע ניסיתי גם לחשוב על מה חושבת דורה כשהיא עובדת. לא העזתי לשאול.

המרפקים שלה (אלה ממקודם) טיפלו לי בשוקיים. היה נדמה לי רגע שזה כואב אבל באופן מופלא היא ידעה בדיוק כמה ללחוץ. אחר כך פנתה לידיים. אני הנחתי אותן לצדי הגוף. בעדינות שאפיינה אותה העבירה אותן דורה על הבטן. האמת – יותר נוח ככה.

עכשיו הגיע תור העורף, נקודת מפתח אצל מי שמבלה את ימיו ולילותיו מול מחשב ומקלדת. דורה משכה ועיסתה והזיזה את הראש מצד לצד. זה הרגיש כאילו מישהו שיחרר והוציא משם חלודה שהצטברה במשך שנים. כבר מזמן לא הבאתי את הסנטר לחזה בלי להרגיש כל כאב.

זה נגמר. דורה סיימה את הטיפול בעדינות כמו שיר שנעלם ברקע עד שמשתתק. היא השאירה לי כוס מים ואמרה שתחכה לי בחוץ. באופן מפתיע, השמנוניות של הגוף לא הפריעה לי. הרגשתי כאילו הרגע קמתי משינה ענוגה של שבת.

נפרדנו ואני יצאתי חזרה למכון הכושר הקופצני. כמה אנשים שתו קפה בבר בקומה התחתונה, המדריך עדיין הרעים בקולו בהתלהבות והמקום המה. יצאתי לרחוב החשוך של אזור התעשייה של הרצליה ונכנסתי לאוטו. נסעתי כמעט רבע שעה עד הבית ורק אז גיליתי שלא עשיתי את שני הדברים שאני תמיד עושה בנסיעה: לא הדלקתי את הרדיו ולא הדלקתי את הסלולארי. כוחו של מגע.

דו"ח ספא:

• המקום מרגיש כמו:  אם מתעלמים ממכון הכושר המעודכן – סבנטיז שיק (עם רצפת קרמיקה בכחול ותכלת)
• מרחב:  צפוף למדי
• מחירים:
• חניה: לא פשוט בכלל. כמו בפיס – צריך הרבה מזל.

ציון:  7 (כי זה קודם כל מכון כושר)

הכתב היה אורח "הולמס פלייס ספא הרצליה" לצורך הכנת הכתבה

_____________________________

מקרא סולם גן עדן:

10 - אתם שם

9 - הגעתם, כמעט

8 - בדרך

7 - נחמד

6 - סביר

5 - טעון שיפור

1-4 - עדיף להשאר בבית

עוד ביקורות ספא:

• סיטי הייטס, כ"ס: פולניה מקבלת מסג'
• מרידיאן ספא, חיפה: דאבל אימפקט
• אחוזת נפתלי, רמות נפתלי: יומולדת בגן עדן
• ספא פספורט, חיפה: אלי, אלי שלא יגמר
• סייבקס ספא, ירושלים: שבדי ותאילנדי נפגשים
• ספא אטלנטיס, תל אביב: היה עשר
• ספא אספסינוס, תל אביב: שלוה במרכז העיר
• שי גרינברג , תל אביב: נס חנוכה זה כאן
• ריקי ספא, תל אביב: נדב, תעשה לי מסג'
• וילה ספא, תל אביב: פינוק באמצע העיר
• מגע מרפא, הרצליה פיתוח: משימה בעורף הכואב
• ספא בראשית, רמת השרון: חופשה (של שעה) על הקרח