שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הקרנפים של יפו
    קבוצת התיאטרון היפואי "נוצר" חוזרת ומציבה מראות מול פניה המשתנים של החברה הישראלית, הפעם בעזרת "קרנפים" של יונסקו. אבישי מילשטיין, מייסד התיאטרון ובמאי ההצגה, בשיחה על שינויים וחרדות

    בקומה השניה של מבנה תיאטרון "אלהמברה" היפואי הישן, נוצר כמעט יש מאין קסם תיאטרוני. בתוך הבטון החשוף, דרך האכסדרה המאובקת ועד לחלל ההצגות הקטן והחדש, מצליחה קבוצת תיאטרון "נוצר", הפועלת במקום מזה שנים, לייצר עולמות נגד כל הסיכויים. תקופה ארוכה נאבק התיאטרון הבלתי מתפשר הזה בקשיי הקיום תוך יצירת הפקות שמנהלות דיאלוג עמוק עם החברה הישראלית, ובצנעה ובנחישות משתמשים פה בעליבות כבכלי יצירה מעשיר.

     

    כעת מעלים ביפו עיבוד חדש ומרתק ליצירתו של המחזאי יוג'ין יונסקו, "קרנפים". המחזה הוא פארסה-טרגית המצביעה על הסכנה הטמונה בקונפורמיזם. במרכז המחזה, שחקן התיאטרון ברנז'ה (עפר זוהר), אנטי-גיבור קלאסי שחי בעולם משתנה שהוא אינו מבין. כשהעולם המקיף אותו וחבריו בתיאטרון הופכים לקרנפים, הוא מזהה את הסכנה שבהיבלעות בעדר ונלחם על היותו אינדיבידואל. מה שהחל כמגיפה הופך לתופעה חברתית רצויה, שכולם, למעט השחקן, נכנעים לה ואף משוועים להיות חלק ממנה.

     

    אבישי מילשטיין, מייסד תיאטרון "נוצר" ומי שתרגם, עיבד וביים את המחזה, רואה הקבלה בין המחזה לבין המציאות שלנו. "המחזה עוסק בחרדה", הוא אומר, "לפני שנה וחצי כשחשבתי להעלות את ההצגה, החרדה הפרטית שלי הייתה מאד קונקרטית, האימה מהשינוי הבלתי מוסבר שאנשים עוברים מסביב הבהירה לי שהמחזה מדבר על דברים שקורים כאן".

     

    מדובר בעיבוד למחזה של יונסקו עם קריצות למציאות הישראלית. איפה נגמר המחזאי ואיפה מתחיל המעבד?

     

    "לא לקחתי לעצמי יותר מדי חירויות. יונסקו ממליץ למתרגמים לשנות ניואנסים באופן שיתאימו למקום בו ההצגה תועלה. בפירוש מעסיק אותי בעבודה

    הצורך למקד מחזות בקונטקסט מקומי-ישראלי. אני שואל את עצמי כל הזמן אם מותר לי להתרחק מהטקסט המקורי, עד איזו נקודה זה נחשב תרגום ומאיזו נקודה מדובר בעיבוד. במחזה מסוג זה אין טעם לנסות ולמקם את העלילה במסגרת זמן או מקום ספציפית, לכן היא מתרחשת אולי בצרפת, אבל השחקנים קוראים על הבמה time out של תל-אביב, הם כאילו בפיפטיז אבל מדברים על אירועים עכשוויים. הסלט הזה מרגיש נכון, מכיוון שבתקופה הפוסט-מודרנית עולם האסוציאציות שלנו מאוד רחב ומאפשר להתייחס בו זמנית לעבר ולהווה. התקרנפות זה מושג טעון, הקהל מגיע עם מטען שכולל אספקטים תרבותיים רחבים ועולם אסוציאציות מורכב. אני הולך עם זה".

     

    מהו קרנף בשבילך?

     

    "לא התעסקתי בשאלות של טוב ורע. מרכז תשומת הלב הייתה באימה לנוכח השינוי של הסביבה. להראות את הקרנף זה סוג של פורנוגרפיה. בעיני חשוב יותר למקד פוקוס באנשים שמסתכלים על הקרנפים. שם מצויה הדרמה. זה כמו להראות מחבלת מתפוצצת, שזה בסופו של דבר אפקט, אש ועשן. הרבה יותר מעניין לראות הבעות של מי שעומד לידה, מסתכל על המתרחש, מבין מה שקורה ונמצא בקונפליקט שבו הוא שואל את עצמו מה עושים. אז מה זה קרנף? ויתור על הייחודיות, התבהמות, הפיכה לחלק מעדר. קרנף יכול להיות השמאל שהופך לימין, הנוער שרוצה לרדת מהארץ, אנשים שחוזרים בתשובה או אינטלקטואלים שהופכים אנטישמים, אני לא יודע. אנחנו נמצאים בתהליך שינוי מכאיב, מכתים, ארוך ומאיים. חשוב לזהות את התחושה הזו של להיות בודד ומוקף בשינויים, להבין מה קורה ולשאול את עצמך מה אתה עושה, האם יש לך דרך למנוע את השינוי ולמה אתה לא משתנה. יונסקו, אגב, נמנע לפרש מי הם הקרנפים, משערים שהוא התכוון לנאצים, אבל זה לא וודאי".

     

    קיבלת תשובות במהלך העבודה?

     

    "אני תמיד מוצא את התשובה בתיאטרון, אולי כי יש באמנות הזו משהו ישן עם חוקיות שקשה להתמודד מולה בפרשנויות חדשות. אין פוסט-מודרניזם בתיאטרון, וגם אם המחזות משתנים - הנושאים הם אותם נושאים. יש משהו מגונן בידיעה שהתיאטרון תמיד יהיה תיאטרון, אלא אם ייכחד, וזו סוגיה שבהחלט עומדת על הפרק לא רק בישראל אלא בכל העולם. ממשלות ועיריות מפסיקות לממן תיאטרונים, כי הן חושבות שזה לא חשוב, תיאטרונים וותיקים נעלמים מבלי להניד עפעף".

     

    למרות סכנת הסגירה הרמתם הפקה מאד מושקעת בלי להתפשר על תפאורה, תלבושות ואפקטים ויזואליים עשירים. איך עושים את זה?

     

    "אנחנו רואים בפרינג' הזדמנות ליצור משהו חדש ומיוחד, ולא ברירת מחדל להפקות עניות רק כי אין כסף. בגלל שאין לנו גרוש, אנחנו יכולים לעשות הכל בלי לחשבן לאף אחד. זו הפקה מתגייסת, אנשים לא עושים סוג כזה של תיאטרון כי נוח להם, אלא כי מפעפעת פה תחושת העשייה שזה הכי חשוב".

     

    באחת הסצינות אומרת אחת הדמויות: "שחקנים תמיד כרוכים אחר גחמות הקהל, אם הקהל בוחר להפוך לקרנפים, כך גם השחקנים". כך אתה מרגיש?

     

    "קיימת במחזה ביקורת על עולם התיאטרון. אנשי תיאטרון נחשבו לאינטלקטואלים, מה שיצר ציפייה שהם יהיו נאורים ויקדימו את זמנם. בפועל אני שומע שחקנים שמתייחסים לתיאטרון במושגים של הצלחה ורווח. אני אומר בחיבה ששחקנים בסך הכל מבולבלים מטבעם, שהרי הם מוקפים בסתירות. הם רוצים שהקהל יאהב אותם, ורוצים לעשות דברים חדשניים. לפעמים זה אפשרי, לרוב לא. עבור ברנז'ה, גיבור המחזה, המקום היציב היחיד שנשאר לו כשכולם מסביב מתקרנפים, הוא התיאטרון. כשהוא מרגיש שגם התיאטרון נשמט לו מהידיים, ששחקנים הופכים לקרנפים והצגות מתבטלות, הוא מרגיש חוסר ביטחון. מתוך המקום הזה ברנז'ה חש שהתיאטרון בגד בתפקיד שלו. אני שואל את עצמי אם יש לנו יכולת לזהות את הדבר לפני שהוא קורה. יתכן שהפגנות האמנים שנעשות בישראל בשנים האחרונות הן התשובה".

      

    לאן הולך התיאטרון הישראלי?

     

    "אנחנו במאבק מורכב, ערכי וקיומי. מפת התיאטרון הישראלי עומדת בפני שינויים פרסונליים. יש צורך לרדת מהמגלומניה הזו של הצלחות קופתיות מטורפות. המציאות הכלכלית תגרום ליוצרים ומנהלים להיות צנועים יותר. אני שומע קולות שפויים בתיאטרון, כאלה שקוראים למאבקים נכונים על איכות ובחירת חומרים, ומשער שננצח, כי ישנם דברים מעבר לאינטרסים של המאפיה התיאטרונית. אני מאמין שהתיאטרון הישראלי יפסיק לרצות לשרת את כל הקהל בעולם בערב אחד, יידע למדר את עצמו ולהגיש סוגים שונים של עשייה תוך ויתור על ה"סופרמרקטיות" שבה הוא מדשדש. תיאטרון 'נוצר' הוא מיקרוקוסמוס ודוגמא מצוינת לכך שלמרות התנאים הקשים, כשיש לך אמירה ובוער לך לומר אותה, אי אפשר להביס אותך".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מילשטיין. לזהות את התופעה ולנסות למנוע אותה
    7 לילות
    מומלצים