שתף קטע נבחר

אכלני יתר כפייתיים: כשאנשים מכורים לאוכל

מיכל, מורה בת 50, שקלה יותר מ-100 ק"ג והרגישה שסופה קרב. היא הצטרפה לקבוצת 'או.איי' (אכלני יתר אנונימים), שהמשותף לחבריה הוא תחושת חוסר אונים מול האוכל ואיבוד שליטה על חייהם. בזכות התמיכה שקיבלה ותהליך נפשי ורוחני שעברה, היא למדה לאהוב את עצמה והשתחררה מדיבוק האוכל. על קבוצות ה'או.איי' ותוכנית ההחלמה שהן מציעות למכורים לאוכל

כמה פעמים קרה לכם שאכלתם למרות שלא הייתם רעבים? שנתקפתם בבולמוס אכילה, והרגשתם אחר-כך רגשי אשמה? או שאכלתם כדי לברוח מבעיות ודאגות? שאכלתם לפני אנשים אחרים באיפוק, ובהמשך פיציתם את עצמכם בגדול כשהייתם לבד? כמה פעמים טענתם שאתם יכולים לרזות מתי שרק תרצו? שניסיתם לשמור על דיאטה שבוע רק כדי לגלות שנכשלתם?

 

האם קיים בכם הרצון לאכול בשעות מסוימות מעבר לשעות הארוחה? האם הרגלי האכילה שלכם מאמללים אתכם? האם משקלכם העודף משפיע על אורח חייכם? האם אתם מקדישים זמן ומחשבה מופרזים לאוכל ומצפים בקוצר רוח לרגע שתוכלו לאכול בגפכם?

 

אם התיאור הזה מוכר לכם ועניתם 'כן' על רוב השאלות, סביר להניח שאתם אכלני יתר כפייתיים. שהאוכל והמשקל הם רק הסימנים לבעיית - כם האמיתית. אתם משתמשים באוכל כמו שאלכוהוליסט משתמש באלכוהול וכמו שהנרקומן משתמשבסמים.ובמקוםלעזור לכם להפחית משקל, הדיאטה לעיתים קרובות דווקא מחריפה את הדחף שלכם לאכול יותר מדי.

 

קבוצות 'או.איי' (אכלני יתר אנונימים) נותנות הזדמנות לאכלן היתר הכפייתי להזדהות עם אנשים שבעייתם דומה. המשתתפים בהן מאמינים שיש להם מחלה פרוגרסיבית משולשת - גופנית, נפשית ורוחנית - שניתן לעצור בעדה, והן מציעות 12 צעדים בדרך להחלמה. 12 הצעדים מגלמים פנימי. מערכת מאמנים עקרונות, אישיים שמימושם עוזרים למשתתפים מעודד שינוי להבין את העקרונות וליישמם, וכשהם נפטרים מגישות ישנות, הם מגלים תכופות שאינם צריכים עוד אוכל עודף.

 

ההחלמה היא אישית, כל יום ליום אחד, ובכל יום הם לומדים לקבל ולאהוב יותר את עצמם עד למטרה הסופית: שחרור מתמשך מדיבוק האוכל ורכישת דרך חיים חדשה. ההשתתפות בקבוצות היא ללא תשלום, למעט תרומה של מספר שקלים לפגישה לצורך תמיכה עצמית. הדרישה היחידה מהחברים היא הרצון לחדול לאכול באופן כפייתי.

 

"הרגשתי כמו חבית מהלכת"

 

"הייתי מאוד שמנה", מספרת מיכל, מורה בת 50 שחברה ב'או.איי' עשר שנים. "שקלתי מעל 100 קילו ולא יכולתי לעצור. שום דיאטה לא עזרה לי. ירדתי 10 קילו ועליתי 20, ירדתי 20 ועליתי 30. היה ברור שזה הסוף. כמה שנים בנאדם ששוקל מעל 100 קילו יכול עוד לחיות, אם הוא עולה בקצב של 15 קילו בשנה?

 

"רימיתי את כל העולם בזה שכאילו תיפקדתי כרגיל. בפועל היה קשה לי ללכת, להסתובב במיטה,לנשום,לישון.הייתי בתחושה שזה סוף החיים. אבא שלי נפטר בגיל 50 מהתקף לב. הוא היה שמן, הלב שלו לא יכול היה לשאת את הגוף שלו, והיה ברור שאני מתקרבת לאותו מצב. הרגשתי כמו חבית מהלכת. קבורה בקבר של שומן.

 

"מהייאוש הזה הגעתי ל'או.איי', קבוצה של אנ שים שנפגשים כדי לפתור את בעייתם: אכילת יתר כפייתית. אם קודם חשבתי שאני סתם חזירה שמתקשה לשלוט בעצמה, במפגשים האלה התברר לי שזוהי מחלה. מחלה פיזית, נפשית ורוחנית.

 

"במפגש הראשון דיברה מישהי על חייה באופן חושפני. היא היתה רזה וחתיכה וסיפרה על הדרך שעשתה מהמקום שבו אני נמצאתי. חשתי הזדהות מוחלטת. תמיד הרגשתי שיש בתוכי דברים כואבים, אבל כלפי חוץ שיחקתי את המשחק של המושלמת,זאת שאין לה בעיות. אבל היה לזה מחיר "כשניסיתי להיות נחמדה ולהתחנחן, מצאתי את עצמי אחר כך בבית בבולמוס של אכילה. אכילה כפייתית, מסתבר, כרוכה במערכות יחסים מסובכות.

 

"כשהתחלתי לרזות ולהחזיר לעצמי את השליטה על חיי, אמרה לי מישהי: 'כשהיית שמנה היית יותר נחמדה'. אמרתי לה: 'נכון. כשהייתי שמנה הייתי יותר פיפל פליזר'. מרצה אנשים. כל הזמן את רוצה לרצות וזה כרוך במניפולציות, מאבקי כוח, קנאה ועוד דברים ששילמתי עליהם באכילה כפייתית.

 

"שנים הלכתי עם הסוד הזה, עד שראיתי שלכולם בקבוצה יש את אותם סודות.לכאורה הם אנשים נורמלים, מתפקדים, עובדים ומשדרים שהכל בסדר, אבל בפנים הם מרגישים כמוני. זה הוריד לי אבן מהלב. חשתי שאני לא לבד בעולם".

 

חשבון נפש, התעוררות רוחנית

 

"'או.איי' היא הדבר הכי עמוק שקרה לי", ממשיכה מיכל. "עברתי בה תהליך של שינוי פנימי ושינוי בסדרי העדיפויות ובדרך ההסתכלות על העולם. השינוי הפנימי הוא שאיפשר את הירידה במשקל והציל אותי, למעשה, ממוות. מאז שהצטרפתי לתוכנית הורדתי 45 קילו, שאני לא מעלה כבר כמה שנים.

 

"בקבוצות אין רכילות, ביקורת ופלישה לפרטיות. כל אחד עושה את דרכו בקצב שלו, תוך קבלה ותמיכה של הקבוצה. דווקא החשיפה בפני אנשים שמכירים רק את שמי הפרטי ואת מספר הטלפון שלי, שאינם חברים שלי ביומיום, מאפשרת חשיפה מסוג אחר. את יכולה להודות בחולשות בלי לפחד מביקורת שיפוטית, להיות את עצמך בלי לנסות להרשים, ויקבלו אותך כמו שאת".

 

- למה התכוונת כשאמרת שאכילה כפייתית היא מחלה בעלת שלושה היבטים – פיזי, נפשי ורוחני?

 

"ההיבט הפיזי אומר שיש בי אלרגיה לחומרים מסוימים, כמו סוכר ובצק, שאם אני מתחילה לאכול אותם אני לא יכולה לעצור. אני צריכה עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. עשר שנים אני לא אוכלת עוגות, סוכר, מאפים, ממתקים, גלידות. לא מתחילה עם זה אפילו. זה האויב שלי. מזה אני יכולה למות. זוהי האלרגיה הפיזית, של הפסקה מלאכול אותם לא קוראים אצלנו דיאטה אלא הימנעות.

 

"מה שעוזר לי להתמיד ולא להתחיל את הביס הכפייתי הראשון, זה הטיפול בחלק הנפשי והרוחני של המחלה. הצעד הראשון בדרך להחלמה הוא להודות שאני חסרת אונים מול האוכל ושאבדה לי השליטה על חיי. הצעד הבא הוא ההגעה לאמונה שכוח גדול ממני יוכל להחזיר לי את שפיות דעתי, ההחלטה למסור את רצוני וחיי להשגחת אלוהים כפי שאני מבינה אותו והבעת נכונותי שאלוהים ישחרר אותי מהפגמים באופיי. חשבון הנפש, הסליחה על מעשינו, ההודאה בטעויות, התפילה, ההרהורים וההתעוררות הרוחנית, מטפלים בבעיותינו הנפשיות ועוזרים לנו להיפטר מהסממן החיצוני, השומן.

 

"ובאמת, במהלך הפגישות התפתח בי כוח פנימי לי להבין שאם מישהו עשה לי משהו לא טוב, הוא עשה את זה מחולשה שלו, כתוצאה מהפגמים שלו, ואני לא חייבת להיגרר לזה ולהגיב בכעס עצמי ובזלילה. משהו פנימי שאוהב אותי התפתח אצלי. כוח שששומר עלי שלא אכנס למקומות שבעקבותיהם אצטרך לאכול, שאומר שהכי חשוב זה שתהיה שלוות נפש ושאחיה בשלום עם העולם. דרך מערכות היחסים בקבוצה אני בונה מערכת יחסים חדשה עם העולם שבחוץ".

 

"ההתמכרות הכי קשה"

 

ב'או.איי' חברים אנשים בעלי עודף משקל רב או מתון, בעלי משקל ממוצע, משקל נמוך מהרצוי, אנשים שעדיין שולטים לפעמים בהרגלי האכילה שלהם וכאלה שאינם מסוגלים לעשות זאת. הם התנסו בצורות רבות של הרגלי אכילה: אובססיה לגבי משקל, מידות וחיטוב הגוף, התקפי זלילה, אכילה מתמדת, עיסוק מתמיד בדיאטות הרזיה, הרעבה עצמית, יזומה לאחר אכילה, לעיסת האוכל ויריקתו.

 

הרגלים אחרים הם שימוש בכדורי הרזיה, זריקות ואמצעים רפואיים אחרים, כולל ניתוחים, כדי לשלוט במשקל, חוסר יכולת להפסיק לאכול מאכלים מסוימים אחרי הנגיסה הראשונה, פנטזיות על אוכל, התפתות לשיטות הרזיה מהירות, עיסוק מתמיד באוכל ושימוש באו - כפרס לניחום. המשותף לכולם: חוסר האונים מול האוכל ואובדן השליטה.

 

"אכילה כפייתית", אומרת איריס, 42, חברה ב'או.איי', "הרבה יותר קשה מהתמכרויות אחרות. אלכוהוליסט יכול להפסיק את השתייה החריפה, אבל אם לא נאכל, נמות. במשך החיים עשיתי עשרות דיאטות והורדתי מאות קילוגרמים. ומה קרה? העליתי אותם בחזרה. הלכתי לדיאטנית והיא היתה שואלת: 'מה את אוהבת לאכול?'. שאלה יפה. 'אני אוהבת לאכול שוקולד'. 'אין בעיה', היא אמרה. 'אחרי הצהריים תאכלי שלוש קוביות שוקולד. תקני את השוקולדים הקטנים'.

 

"יום יומיים אני קונה את האריזות הקטנות, ואז אני אומרת: 'אני הרי מסתדרת עם זה, למה שלא אקנה חפיסה גדולה? זה חסכוני'. וזה עובד יומיים שלושה, וביום הרביעי כבר לא מספיקות לי השלוש, אני לוקחת עוד, ואני מגיעה אליה כעבור שבוע ולא רזיתי כלום.

 

"כשהגעתי לקבוצות נדרשתי, לראשונה בחיי, לחשבון נפש נוקב עם עצמי, וגיליתי דברים שהדחקתי. בהתחלה לא זכרתי, למשל, שבחצות הלילה, כשכל הבית הלך לישון, הלכתי לחגוג על השוקולד למריחה של הבת שלי. ואז למחרת, כשבעלי שאל מה קרה לשוקולד, היתממתי כאילו אני לא יודעת כלום. הדבר הבא שהייתי עושה זה הולכת וקונה צנצנת לעצמי ומחביאה. זה ממש אלכוהוליסטי. ואת יודעת איזו הרגשה זה כשבעלך בא ומוצא את זה?

 

"בחודש הראשון ב'או.איי' ירדתי 12 קילו. בגלל שפתאום לא היו ארוחות בחצות, ובגלל שהייתי צריכה להיות כנה עם עצמי, לרשום ולזכור הכל ולתת דין וחשבון יומיומי למאמן שלי. ההיכרות עם עצמי, השאלות החזקות, הכניסה פנימה, הצעדים בדרך להחלמה, היוו את חשבון הנפש הגדול ביותר שעשיתי אי פעם עם החיים שלי. וזה עובד. אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו וחייבים לעשות משהו, אחרת דברים לא יקרו".

 

בלי דיאטה, בלי שקילה

 

יעל, חברה ב'או.איי', הורידה 50 קילוגרם. בסיס השיטה, היא מסבירה, זהה לזה של האלכוהוליסטים האנונימים, כשהרעיון הוא שאלכוהוליסט בהחלמה יכול לגרום לאלכוהוליסט אחר להיכנס גם הוא לתהליך החלמה. "ההתמכרות לאוכל היא בדיוק אותה התמכרות לסמים ולאלכוהול", היא אומרת. "ואלכוהוליסט הוא אלכוהוליסט לכל החיים, גם אם עבר תהליך גמילה. הוא תמיד יהיה 'מכור נקי'.

 

"אכלן כפייתי הוא בנאדם שלא מסוגל לעמוד מול אוכל, כמו שנרקומן לא מסוגל לעמוד מול הסם. אכילה כפיתיית זה לשבת במשרד עם החברות ולאכול קרואסון אחד, כשבדרך כבר חיסלת שניים. זה לקנות בגט וגבינות שמנת, להניח אותו על הברכיים, וכשאף אחד לא רואה לקחת ביס מהיר. כי שמנים, כידוע, אף פעם לא אוכלים ליד אנשים.

 

"כל הזמן חשבתי איך אני מתחמנת ומוצאת לי את האוכל הבא. כשעבדתי בחברה גדולה שהיו בה שני מטבחים, הלכתי לשניהם. אם תפסו אותי אוכלת ברעבתנות, אמרתי שאני מתה מרעב, לא אכלתי כלום היום. ערב אחד, כשהכנתי ארוחת ערב, התקשר בעלי ואמר שיגיע בעוד שעתיים. באותו ערב בישלתי פעמיים: אכלתי לבד את הארוחה שהכנתי לשנינו, והתחלתי את הבישולים מחדש לקראת בואו, ואז אכלנו את האוכל חצי חצי.

 

"מרוב אוכל והכחשות לא זכרתי מה הכנסתי לפה באותו יום. את מה שקניתי ואכלתי בדרך לא ספרתי, אמרתי לעצמי כל הזמן שאני לא כזו, אבל זו בדיוק המחלה. אנחנו בטוחים שאנחנו שולטים בכל, אבל לא מודים שאנחנו מנוהלים על ידי האוכל.

 

"שקלתי 105 קילו. נראיתי כמו הר געש. עד שיום אחד, כשהייתי בחופשת סקי ולקח לי יומיים למצוא לעצמי חליפת סקי במידה שלי, כשגלשתי ואחרי שעתיים הברכיים שלי הפכו לסלע, כשאכלתי וכעסתי ואכלתי וכעסתי על כל העולם, הגעתי להחלטה שככה אי אפשר עוד להמשיך".

 

כשחזרה לארץ הצטרפה לקבוצה, ומאז, לדבריה, השתנו חייה ללא הכר. "תני לי מיליון דולר", היא אומרת, "אני לא רוצה עוגות. אני גם לא רוצה את החיים שהיו לי קודם. אני רק רוצה את האוכל שלי, לפי תוכנית האוכל של הקבוצה, אוכל בריא שעליו אני מדווחת למאמנת שלי מדי יום וממנו אני לא סוטה ולו בגרם.

 

"אני מרגישה שהתנקיתי מהמאכלים ומהתנה - גויות של שנים, והכל בזכות ההימנעות והעזרה הרוחנית שקיבלתי במפגשים. אני אוכלת שלוש ארוחות ביום, וביניהן – אפס, למעט שתייה. לא טועמים כלום גם במהלך הכנת האוכל, אפילו לא ביס, כי בשביל הרבה אנשים זה פתח להתחלה של משהו שלא נגמר. ואז אני מגיעה לארוחה הבאה כבנאדם רעב, כבנאדם שבאמת מגיע לו משהו, ומרגישה את ההבדל.

 

"אחד הדברים היפים בתוכנית הוא שהכל נעשה בהתנדבות. כל מי שמצטרף זוכה לעזרה יומיומית ממשתתף ותיק, ויכול להתקשר אליו בכל שעה. זה בנוסף לטלפון היומי הקבוע שבו אני מתחייבת בפני המאמן שלי מה אני הולכת לאכול. אני גם כותבת את זה. אנחנו מתחייבים, מקבלים איזושהי שאלה לענות עליה, מקריאים תשובה ומקבלים שאלה חדשה למחרת.

 

"דרך השאלות וחומר קריאה של ספר העקרונות והצעדים שלנו אנחנו עושים עבודה פנימית, שתורמת לשינוי בהרגלי האכילה. בשאלה הראשונה, לדוגמה, את נדרשת לפרט את ההיסטוריה של האכילה הכפייתית שלך. איך ניסית לטפל בזה, האם היו הצלחות וכו'. וזה נורא חזק, הדבר הזה. גיליתי למשל שהורדתי מאות קילוגרמים במשך החיים שלי, ומה קרה? העליתי אותם בחזרה והרסתי את הגוף שלי.

 

"בתוכנית שלנו אין דיאטות הרזיה, שקילה והרצאות על אוכל. אצלנו משתפים זה את זה בחוויות של אכילת יתר כפייתית ובשמחת ההחלמה. התוכנית דורשת הרבה כנות, פתיחות ונכונות ונותנת לאדם להכיר את עצמו לפני ולפנים, בלי זיופים. מתוך ההתערטלות הזאת אפשר, עם העזרה הנכונה והתמיכה המתאימה, רק לצמוח".

 

"לכולנו יש אותה מחלה"

 

"בקבוצות", אומר ירון, חבר 'או.איי' שהוריד 30 קילוגרם, "יש כוח שאי אפשר להחליף בשום דבר אחר. אלמנטים מאוד עמוקים, נפשיים ופסיכולוגיים. מה שמחזיק אותנו ביחד זו המחויבות ההדדית. לכל מאמן יש כמה מאומנים, והוא לא יכול להרשות לעצמו ליפול, כי אם הוא נופל הם נופלים איתו.

 

"לכולנו יש את אותה המחלה, ולכן אנחנו מבינים אחד את השני. רק אכלן כפייתי מסוגל להבין את הבעיות שלי, כמו גם את הרצון שלי בהצלחה. היום אני יודע שאני חולה במחלה שלא עוברת. זה שאני מודע לכך לא אומר שנרפאתי, אני אהיה חולה כל החיים. ברור לי שברגע שאהיה לבד אתחיל לשקול את האוכל לא נכון, וההמשך יהיה הרבה יותר גרוע. גם אלכוהוליסט שלא נגע במשקה 20 שנה יכול מחר ליפול עם הטיפה הראשונה. הוא נקי, אבל לא בריא. זו הסיבה שאמשיך ללכת למפגשים האלה כל חיי.

 

"היום, בניגוד לעבר, כשאני אוכל אני מאושר. קודם הייתי אוכל בלי שליטה ומרגיש אפס. עמדתי מול האוכל חסר אונים והרגשתי שזה כוח גדול ממני. היו ימים שאכלתי בלי לראות אפילו מה אני אוכל, מרוב שנגעלתי ממה שאני מכניס לפה. היום, כשיש לי תוכנית אוכל מסודרת ושליטה על חיי, אני מתעסק באוכל מאית ממה שקודם. אני פשוט בנאדם חדש".

 

כדי להיות בפגישה או ללמוד יותר על תוכנית ההחלמה של אכלני יתר אנונימים, ניתן לפנות ל'או.איי', ת.ד 7250 רמת גן 25172. טל' 5745799-03.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אכילה כפייתית. כשהדיאטה לא עוזרת
ד"ר רק שאלה
מומלצים