פעם היתה פה טלוויזיה

שוק הטלוויזיה בישראל מעולם לא היה כה סוער. ערוץ 10 נגד ערוץ 2. ערוץ 2 נגד ערוץ 1. הכבלים נגד הלווין. ערוצים חדשים עולים לאוויר חדשות לבקרים והתחרות גוברת. ולמרות זאת - דומה שמנהלי הטלוויזיה שלנו מפספסים לפעמים את הפוטנציאל שטמון בעבר. נכון, הטלוויזיה היא מדיום שמבוסס על חדשנות, ובכל זאת, יש כל כך הרבה סדרות טלוויזיה נפלאות ששודרו בעבר ונעלמו לבלי שוב. סדרות ששידור חוזר שלהן היה מגלה אותן לקהל חדש - ומאפשר למבוגרים שביננו להיזכר בהן, לא רק בנוסטלגיה, אלא גם בהנאה פשוטה - של ממש - מטלוויזיה איכותית. לפניכם כמה סדרות שהיינו שמחים לראות רצות בשידורים חוזרים - אתם מוזמנים להוסיף גם משלכם באמצעות מנגנון התגובות.

המובחרים

לנוער של היום כבר קשה לתפוס את זה, אבל רק לפני 20 שנה, העולם כולו עמד בצל סכנת השמדה של ממש, או לפחות חי תחת החשש ממלחמת עולם שלישית. ברית המועצות היתה ענק מאיים, מסך הברזל היה מונח שגור בפי כל. ה"חומה" התייחסה לברלין ולא לקו הירוק.

העימות הבין-גושי היווה זירה נפלאה לא רק לספרי הריגול של ג'ון לה קארה, אלא גם לסידרת המופת הבריטית ה"סנדבגרס". הסידרה עסקה בקורותיה של יחידת ריגול בריטית ב-SIS (מובחרת כמובן), ובמלחמותיה נגד הקומניסטים. העימותים האמיתיים אגב היו כמובן מול הסי.איי.אי. וגופי המודיעין הבריטים המתחרים.

רוי מרסדן, אולי גדול שחקני הטלוויזיה בכל הזמנים, היה כוכב הסידרה. מרגל שלא חשש להורות לחסל את אהובתו, רק כדי לשמור על סודות המדינה, למרות שהציניות כבר מזמן חיסלה כל רגש נאמנות שאי פעם היה לו. הסידרה אגב כללה כ-20 פרקים בלבד, במהלכם מתו אינספור מדמויותיה בדרכים שונות ומשונות.

"הסידרה הציגה את המרגלים כמו שהם: עובדים קשה מדי, מרוויחים פחות מדי, לא מוערכים מספיק וניתנים להחלפה בקלות", כתב אחד המעריצים באתרי הטלוויזיה וצדק. (גבע קרא עוז)

דאלאס

עוד לפני שחוות השקמים הפכה שם נרדף לחקירות משטרה והעלמת מסמכים, החווה הכי מפורסמת בישראל היתה חוות סאות'פורק. לא פרי הרבעה גידלו שם, כי אם בעסקי הנפט היו טרודים בני המשפחה ששכנו בה, אבל גם שם חיו שני בנים שהיו יכולים לפרנס במשך שנים את כותרות העיתונים עם תככים, קומבינות וקלטות לוהטות. קראו להם ג'יי.אר ובובי למשפחת יואינג - משפחה שבמשך 13 עונות הוכיחה למיליוני צופים בעולם שבארות נפט יכולות להיות הדבר הכי סקסי על מסך הטלוויזיה ואף שובטה לכדי "שושלת".

היום, כשהמסך מוצף בסבוניות וטלנובלות, קשה להסביר מה היה כל כך מיוחד ב"דאלאס". אבל בתחילת שנות ה-80', בתקופה בה ערוץ יחיד שלט כאן, כל דבר ששודר בו, כולל טראש, הפך אוטומטית לשלאגר שלא הותיר ברירה אלא לצפות בו. כך שהגעגועים לא מקיימים בהכרח זיקה ל"דאלאס" נטו; הם אולי לסדרה שעשתה לנו הכרות עם ז'אנר הסבון, לנעימת הפתיחה הסוחפת הבלתי נשכחת שמסוגלת לגרום לנו צמרמורת ולהעביר לנגד עינינו את הקרדיטים על גבי מסך המפוצל לשלושה, ללילות ראשון בהם חבטו בנו עם פיתולים תסריטאיים והעברנו את הימים שאחרי בניסיונות לקלוט מי ירה בג'יי.אר. וגם ללוסי הביצ'ית, כמובן, היא שרלין טילטון השופעת. תודו שרק בשבילה זה שווה. (איתי קרני)

המירוץ אחר הגלימה

זו היתה הסדרה ראשונה ואולי גם היחידה שעסקה בחצרות האחוריים של עולם המשפט דרך עיניהם של סטודנטים למשפטים. הסדרה ששודרה בין השנים 1978-1986 ברשת CBS האמריקנית הכירה לעולם את פרופסור צ'ארלס וו. קינגספילד האגדי, (תפקיד מבריק שגילם ג'ון האוסמן) שעד היום מצוטט בפקולטות למשפטים ולחינוך ברחבי העולם (כן, כן, מדובר בתקופה שבה לטלוויזיה עוד היה מה לתרום לעולם האקדמי).

מי שראה את הסדרה לעולם לא ישכח את נאום הפתיחה המונומנטלי של קינגספילד בו הוא מסביר את שיטת ההוראה שלו, שזכתה מאוחר יותר להפוך לשיטה פדגוגית רווחת באקדמיה ובה אין הרצאות - אלא שאלת שאלות שדרכן התלמיד מלמד את עצמו ומפתח את יכולת הניתוח. מלחיץ, אולי. חכם, בטוח.

הסדרה המתובלת בהתפלפלויות משפטיות סובבת סביב מערכת היחסים המורכבת בין קינגספילד לג'יימס הארט (ג'יימס סטיבנס), סטודנט בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד. בתקופה שבה מערכת החינוך ומערך הערכים מכורסם מדי יום, זו בדיוק הסדרה שיכולה להזכיר לנו מה חשוב באמת. (מרב יודילוביץ')

הלו הלו

בפשטות נאמר כך: מדובר בסידרה המצחיקה, הנועזת והמטורפת ביותר ששודרה בטלוויזיה. הבריטים, מי אם לא הם, כתבו פארודיה על הצרפתים והגרמנים. גורדון קיי הנפלא גילם את רנה ארוטיס, מנהל בית קפה שמעוניין לחיות את חייו בשלווה, אלא שהנאצים הטיפשים שמנהלים את צרפת, וחברי המחתרת הצרפתית, ביניהם המלצריות היפהפיות והפלרטטניות שלו, לא ממש מאפשרים לו לעשות את זה.

המחתרת לוחצת עליו להבריח טייסים בריטיים, ולהשתמש ברדיו המוחבא מתחת למיטת הסבתא החולה לצרכי קשר. רנה, שמגלם אגב בסידרה את אחיו התאום לאחר שביים את מותו בפרק הראשון, רק רוצה שלא יירו בו באמת. הסידרה רצה במשך 9 עונות בבי.בי.סי בשנות השמונים עד שירדה וגם אצלנו הבליחה בטלוויזיה הירדנית המעולה. מי ייתן ותשוב. (גבע קרא עוז)

ריצ'רץ'

"ריצ'רץ'" הייתה תוכנית פורצת דרך במובנים של הטלוויזיה הישראלית. זה לא רק פתיח האנימציה המסוגנן; לא רק שיר הפתיחה הלהיטי, שהפך לקאלט עוד הרבה לפני שביל קלינטון אמר למוניקה לוינסקי "את הריצ'רץ' נפתח ונראה עולמות משונים"; לא רק טביעת ביטויים חדשים לתוך שפת הדיבור, שריקושטים מהם עדיין קיימים היום (כמו בפרסומת של "קרלו" לשוניל); לא רק אופנת הפסים הנועזת; אלא גם, ובעיקר – זו הייתה הפעם הראשונה שלבני הנוער ניתנה הבמה המלאה לדבר על ואל עצמם, בגובה העיניים ובצורה סקרנית ואינטליגנטית (מי אמר "אקזיט"?).

בעידן הערוץ-שתיימי החלול, שבו כל ילדון מתבגר רוצה להיות נינט, וביקור כוכבי טלנובלת נעורים ארגנטינאית מגיע לעמודי החדשות, נחמד להתרפק על סדרה תמימה יותר, פשוטה וחיובית כל כך (הס מלהזכיר את המילה "ערכית"), שאחד מכוכביה - רמי, הג'ינג'י עם הכיפה – אף הפך לאחרונה לשופט. טפו, תועבה! (זוהר ישראל)