בואו לא נדבר על זה

איחוד הלהקה: "פוליטיקה+", ערוץ 10, 21:00

טוב, תירגעו. דן מרגלית לא המציא אמש מחדש את פורמט המעגל הפוליטי. אם כבר, מרגלית המציא מחדש את תחיית המתים. ותחייה זו אכן היתה; הקהל המוחשך באולפן, הפוליטיקאים והווכחנים מסביב, מרגלית מדושן העונג – בחיי, כאילו לא התקדמנו סנטימטר מאז "פופוליטיקה" מולה נחרו אבותינו.

יש משהו מדכא במיוחד במחשבה שהפורמט העתיק הזה – הזול, הקולני וחסר התוחלת מכולם – הפורמט שטוחן רק מים, עדיין נחשב רלוונטי מספיק עבור ערוץ טלוויזיה מסחרי עכשווי. הניסיון להחזיר את מרגלית והמעגל הפוליטי שלו הוא ניסיון עבש, זהה לרעיון להעלות מהאוב את רוחות הרפאים של המעגל של דן שילון, השולחן השבור של רפי רשף, פאנל הלילה של דנה מודן או כל דבר אחר שהיה נכון וטרי לתקופתו, ונקבר בינתיים מהסיבה הפשוטה שעברנו הלאה. העצמות היבשות הללו לא היו רואות מסך בערוץ 2, ואין סיבה שיראו בערוץ 10. אם כבר, סיאנסים כאלה נועדו להתרחש – ומתרחשים – בערוץ 1.

בסדר, אז קיבלנו את איחוד הלהקה של טומי, דנקנר והרב אייכלר. אבל הוויכוח אמש בין השלושה עורר חמלה כנסיונם של שלושה דרי בית אבות לשחזר את להט נעוריהם. לפיד, מי שהעביר שלשום את כספם של בוחריו להתנחלויות, נראה זחוח ודשן מתמיד, ומרגלית ודנקנר כמובן שאינם מתכוונים, בשלב זה, להיכנס לו באמ-אמא. כולנו כאן חברים, כן?

מרגלית, מוכרחים לציין, הביא אמש שני סקופים עיתונאיים, שניהם ראויים. הוא לא זקוק למעגל פוליטי בשביל זה. ניתן היה לפתח עבורו פורמט שרירי, יצירתי ועכשווי יותר שינצל את כישוריו הידועים כעיתונאי וכמראיין. אבל פורמט "פוליטיקה+" הוא אותו פורמט קשיש של בואו-נדבר-על-זה. ובסופו של יום, למי עוד מתחשק לדבר על זה? תנו לראות את דודו עושה מעשים טובים או את סמנתה עושה מעשים רעים. אל תתנו את "אני שואל אותך, השר הנגבי". למי יש כוח להשר הנגבי.

אפשר סיפור? "למד", ערוץ 10, 22:00

אח, המציאות הישראלית. תענוג. מישהי רוצה להיות מפורסמת. מישהו חולם לעבור טסט. מישהי רוצה למצוא אהבה. מישהו עושה מזה סידרת טלוויזיה. מישהו צריך לכתוב עליה.

איך הופכים את הטריוויה הצנומה הזו למשהו מעניין מספיק כדי להחזיק סידרה שלמה? תהרגו אותי, לא יודע. גם היוצרים של "למד" לא לגמרי יודעים. יש להם משהו טוב ביד; יש להם קבוצת דמויות אמיתיות, שובות-לב, משכנעות. ואין להם סיפור. בטח לא כזה שיחזיק סידרה. בכל זאת עשו סידרה.

"למד" אפילו לא מזיקה; היא דוקו-סופ שלקרוא לה "חביבה" לא יהיה מוגזם. אוהבים דברים חביבים? אוהבים בובות-פרווה? אוהבים חתלתולים? לכו על זה. "למד" מלווה את חייהם של כמה ישראלים סימפטיים שלומדים או מלמדים נהיגה. הם מתראיינים למצלמה, ונתן דטנר מוסיף קריינות שמאכילה את ההתרחשויות לפיותינו בכפית. הסיפורים קטנים מדי. ציפיות, כשלונות, התרגשויות, שברונות-לב קלים של ישראלים בדרכם מכאן לשם. איך עושים מזה טלוויזיה מעניינת? "למד" מסתובבת סביב השאלה ומציעה תשובות שחלקן בעלות פוטנציאל וחלקן סתם שורפות זמן מסך על הליכון טלוויזיוני שנע ונע אבל אינו מגיע לשום מקום.

"למד" נהנית מאיזו תחושה אותנטית וחיה מאוד שעולה מגיבוריה, אבל האם אחזור אליה שבוע אחר שבוע? למד. ואחריה אל"ף. אפשר לצפות ב"למד" חד-פעמית. היא מביאה התנהלות קטנה של אנשים, והיא מלאה באנושיותם, בישראליותם. אבל באותו כסף, לכו לראות "מעורב ירושלמי" ותקבלו גם סיפור. מישהו צריך לספר סיפור.