עוכר שלווה

סידרה חדשה: "שלווה" ("טלעד", ערוץ 2, יום א' 22.55).

מיקום העלילה: בית החולים למבקשי מזור לנפשם. בפי העם, בית משוגעים.

שטח האימונים: "אברבנאל" ו"איתנים".

הצהרת הבמאי, חיים בוזגלו: "תמיד עניין אותי לבדוק את גבולות השפיות וההיגיון. אנשים שהם בשולי החברה. זו דרך מעניינת להסתכל על עצמנו דרך השוליים".

הליהוק: שרגא הרפז כרוצח פסיכופט. בחיי היומיום הוא שחקן מתוסכל, שבשל מחלת הנפש שלו יוצא לסידרת מעשי רצח, המבוימים על ידי במאי-על נעלם, המנהל איתו דיאלוג רצוף; יונתן צ'רצ'י הוא ראש מחלק הרצח של מרחב דן, המרחרח גופת אשה שזה עתה נרצחה בחרמנות סוטה, כמו נקרופיל; בת זוגו, יונה אליאן, הפסיכיאטרית הראשית של "שלווה", מתחרמנת על מטופל שלה; לימור גולדשטיין מגלמת פסיכיאטרית בסגל; ועוד בליהוק: אורלי פרל, גליה סודרי, אלון דהן.

בגלריית המשוגעים: חולה תקועה חזק על אסיד, אחד תקוע מנטלית בגיל חמש, מישהי שחזרה מגואה היא אמו של המשיח ותביא בקרוב גאולה לעולם, עוד חולה אובססיבית על זהר ארגוב ומחכה לו, אחת לוקחת את כולם כל הזמן מאחורי העצים ואומרת "יש לי ציפור בפיפי, אני רוצה לעוף", ומטופל אחד מאוהב בפסיכיאטרית ומציע לה נישואין.

טראומה מהשטח: "חולה במחלקה הסגורה ניגש אלי מילימטר מהפרצוף וצעק: 'אתה לא זוכר אותי? אני הייתי בלבנון'. היה מפחיד" (חיים בוזגלו).

"ראיתי אנשים קשורים למיטה כל החיים. אם אתה משחרר אותם, הם חותכים את עצמם. קיבלתי מזה שוק. זה הדבר הכי מזעזע שיכול להיות" (רפי אמזלג).

גימיק: הרעש של "זינזאנה" מתחלף בשקט המדומה של "שלווה". ציוץ הציפורים והטבע החי, לעומת האנשים שמתים מבפנים.

יונה אליאן: מסע מרתק

"בבית החולים הסתכלתי מקרוב במטופלים, כדי להבין אותם, וזה היה מסע מרתק. אני חושבת שמחלות נפש הן מחלות איומות. כשמישהו חולה פיזית, זה משהו ברור ומוגדר. יש כלים להתמודד עם זה. עם מחלות נפש החברה יודעת להתמודד הרבה פחות. זה מעורר המון פחד".

שרגא הרפז: נושא מוכר

"היו לי פגישות עם פסיכיאטרים וביקורים אצל משוגעים. הבאתי לעצמי כשחקן את ההכרה שזה היה יכול לקרות לי, למעשה, כי היה שלב שהקריירה שלי עמדה במקום והייתי מתוסכל כמו הדמות שאני מגלם", אומר שרגא הרפז, 57. "אבל אף פעם לא השתגעתי, להפך. פעם נכנסתי לבית סוהר לשלוש שנים, אחרי שהלכתי להסתכלות ל-15 יום ומצאו שאני כשיר לעמוד לדין. העורך דין שלי, אהרון שלנגר, שליווה אותי לאורך כל החיים, עשה לי עיסקת טיעון טובה, למרות שהיו לי סעיפים של שבע שנים, על סחיטה באיומים, כליאת אדם, בריחה ממעצר חוקי ועוד כל מיני".

בבית הסוהר לא מרגישים את השיגעון?

"בבית הסוהר אתה מוגן מהחיים בחוץ. אתה בסך הכל משולל חופש, אבל אתה לא לבד לרגע. לפעמים יש בעיה להעביר את הזמן, שעובר נורא לאט".

מה הגבול בין השיגעון לשפיות?

"דק מאוד. לכל אדם יש את הרגע של בין לבין, הרי זה עניין של שבריר שנייה. אם איזה אינצידנט בחיים קורה אחרת, אז זהו. אכלת אותה. אתה מסתבך, פועל עם האינסטינקט והופס, הלך עליך".

הקריירה שלך פוספסה?

"לא מרגיש שפיספסתי. אולי קריירה בינלאומית, אבל לכי תדעי אם היה הולך לי בכלל. נגיד שהייתי יוצא מהארץ, מי מבטיח שהייתי מצליח?".

בוזגלו, למה דווקא הרפז?

"הוא שחקן ענק, עם עומקים ואיכויות. יש לו ידע נרחב גם באזורים של ההתמכרויות. הוא טייל במקומות האלה וההיכרות שלו היתה עמוקה ומבפנים".

לימור גולדשטיין: כולנו קצת משוגעים

"בכולנו יש קצת שיגעון, וכולנו גם מפחדים משיגעון ומסוקרנים מאנשים שהירשו לעצמם, במרכאות, לעבור לצד השני. הגבול בין שפיות לשיגעון דק מאוד. כל אחד הוא קצת אובססיבי וקצת מאניה דפרסיבי וקצת פרנואיד וקצת דכאוני".

איפה זה אצלך?

"אני יכולה להגיד לך שביום שבחוץ אפור ויורד גשם, אני נורא מדוכאת, ולמחרת כשיש שמש אני נורא מאושרת".

חשת פעם במשהו יותר קרוב לשיגעון?

"בתחילת שנות העשרים שלי היו לי התקפי חרדה שנורא הבהילו אותי. זה היה פחד נורא גדול מעצם הידיעה שאי פעם אמות, ולא משנה מתי. אז לא הצלחתי לנשום בקלות. זו תחושה כמו של טביעה. בדיעבד הבנתי שזה היה הפחד מלחיות".

רפי אמזלג: להיות סכיזופרן

"ז'קו המשוגע, שאותו אני משחק, הוא בן ארבעים שנשאר תקוע שכלית בגיל חמש. שני אחים באים לבקר אותו. אין לו משפחה אחרת. הוא סכיזופרן שחולם שיש לו בתים בירח, והסוס שהוא מדמיין שנמצא מאחורי הבית ייקח אותו לשם. הוא הכי ותיק בבית החולים, מכיר את כל החדרים, את כל המקומות, יודע בדיוק איפה הקשירות, שהוא מפחד מהן פחד מוות".