שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    התרבות הצרפתית בשקיעה
    איך נעלמה, לאט ובטוח, גדוּלה בת מאות שנים של רפובליקת הספרים הצרפתית? עמנואל הלפרין מקונן

    ז'אן-ז'אק רוסו הצעיר, אזרח ז'נבה, מתאהב בצרפת בזכות סופריה. השפעתה של הספרות הזאת, הוא משוכנע, "פועלת בכל הארצות על אותו חלק מן העם שאוהב לקרוא, ויש בה משום משקל נגד לשנאה שמעוררת בלבבות ההתנהגות המתנשאת של הצרפתים" ("הווידויים", מצרפתית: אירית עקרבי, כרמל, עמ' 179). כך לפני מאתיים וחמישים שנה, וכך עד לא מכבר.

     

    אולם נראה כי לאוהבי צרפת דרוש בדחיפות 'משקל נגד' חלופי, אם עמדו על מצבה העגום של רפובליקת הספרים הצרפתית. ספרים מתפרסמים בצרפת, ובשפע.

    כל שנה אלפים. כל שנה יותר. אבל האזרח הצרפתי האחרון שזכה בפרס נובל לספרות, לפני ארבע שנים, הוא גאו שינג'יאן, תושב פאריס שכותב סינית. לפניו הוכתר בפרס, לפני כעשרים שנה, קלוד סימון, שלא רבים קראו את יצירותיו. ולפני כן היה זה ז'אן פול סארטר, ב-1964, והוא סירב כמובן לקבל את הפרס. יבול דל מאוד לעומת שנים עברו, אם נזכור את עוצמתה, את מקוריותה ואת השפעתה של היצירה הספרותית בצרפת ביובל הראשון של המאה שעברה. ואם מיבחן הפרסים אינו משכנע - בתחומי המדע והרפואה המציאות מבישה לא פחות. תשכנע אולי מבוכתם של הצרפתים, המתקשים מאוד להשיב על השאלה: מיהם סופריכם הגדולים החיים היום?

     

    מתקשים? לאמיתו של דבר, אינם מסוגלים. כי מה יאמרו? פנק, מודיאנו, אשנוז? זיעה קרה תכסה את מצחם כשמזכירים להם, ברשעות של ברברים, שבמשך דורות רבים לא חלף כמעט עשור בלי שהופיעה אצלם יצירה חשובה או חדשנית בספרות, בשירה, בתיאטרון.

    התיאטרון הצרפתי היום? שחקנים טובים, בימאים מעניינים, אבל טקסטים יומרניים ופטפטניים. שום דבר שמתקרב לפינטר או לחנוך לוין. גם בשירה לא נראה מיגדלור חדש באופק. אפילו בז'אנר העממי של הפיזמון הפיוטי, האפיגונים של טרנה, של בראסאנס, של ברברה, אינם אלא הד קלוש לכישרונות הגדולים של תמול שלשום.

     

    כבר שני עשורים לפחות, אחרי מותו של ז'ורז' פרק, לא צמח על אדמת צרפת סופר בעל שיעור קומה, שאפשר בתום לב לשייכו לקבוצת העילית שבה חברים יוצרים הכותבים אנגלית, גרמנית, איטלקית, רוסית וגם עברית. אם נתאמץ, נעלה אולי שמות כמו מילן קונדרה הצ'כי, שכותב באחרונה בצרפתית (אף שספריו הגדולים נכתבו בשפת אמו), אמין מעלוף הלבנוני, טהר בן ג'לון המרוקני, או הבלגית המסקרנת אמלי נותום. לכאורה, זו הוכחה שהצרפתית אינה מוותרת על מעמדה כשפה אוניברסלית, או שפאריס היא עדיין אבן שואבת קוסמופוליטית. נחמה פורתא. אבל היכן הקולות החדשים והמרתקים בקרב שישים מיליון הצרפתים שלמדו קרוא וכתוב?

     

    ליקוי מאורות זמני, יאמרו המאמינים ביכולת ההתאוששות של התרבות הגדולה הזאת, והם מצביעים בגאווה על השפעתם הניכרת של כמה פילוסופים וסוציולוגים צרפתיים בקמפוסים של ארצות הברית (ולכן, באיחור-מה, גם אצלנו, בייבוא המתורגם מאמריקה). אולי. אבל קדרות אמיתית אופפת כיום את החברה הצרפתית, בגלל עירעור הביטחון העצמי, התרופפות אושיות הרפובליקה, המורא מפני גלובליזציה כלכלית ותרבותית, החשש מפני "פלישות הברברים" (זה שמו המקורי של הסרט הקנדי "שיחות נפש", יצירת הקולנוע הטובה של השנה בשפה הצרפתית). מי יודע, אולי תיעלם ההתנשאות?

     

    אחד הספרים הבולטים ברשימת רבי המכר הצרפתית של תחילת 2004 אינו יצירה ספרותית אלא כתב אישום או הלקאה עצמית, הקורא לרפורמות מיבניות מרחיקות לכת ומייד, שחיבר ההיסטוריון והכלכלן ניקולה בוורז ((Nicolas Baverez) ושמו "צרפת הנופלת". בפרק האחרון יש הבטחה: צרפת עוד תתעורר. וזה כבר עניין של אמונה.

    (מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים