מה זו חדירה וירטואלית?
התגובות לידיעה על פסיקת בית משפט השלום בירושלים בעניין ניסיון החדירה לאתר המוסד מבהירות כמה הרבה גולשים "חושבים פיזי" ולא "חושבים רשת". השוואות בין ניסיון חדירה לשרת מחשב ברשת לבין ניסיון לפרוץ לבנק או לבית השופט נוחות למחשבה אך רחוקות מהמציאות. בניגוד לבנק, אין מקום כזה - "אתר אינטרנט".
"עצם המושג 'חדירה' כרוך בעולם הגופני שבו יש לדברים נפח ומשקל", כתב השופט אברהם טננבוים בפסיקתו המעניינת, "חדירה בעולם הפיזי פירושה מעבר גבול/גדר/קיר ו/או כל תחום מוחשי אחר. כדי לחדור צריך שיהיו גבולות אותם צריך לעקוף ולעבור. אולם למה הכוונה ב'חדירה' כשמדובר במחשב?". בכל רגע נתון מתבצעים מיליארדים של ניסיונות תקשורת בין מחשבים - האינטרנט הוא מארג גדול ודינמי של מחשבים שמנהלים רב שיח לוהט. מתי הם משוחחים ומתי חודרים ללא רשות? האם לחיצה אובססיבית על F5 באתר מסוים היא ניסיון פריצה או פעילות לגיטימית? בין ניסיון חוקי של גולש להתחבר לאתר לבין התקפת Denial Of Service מבדילה רק כמות הפניות לשרת. האם יש לכך הקבלה בעולם הפיזי?
הצורך להשליך מהעולם הפיזי לווירטואלי גרם לנו להתחיל לראות את האינטרנט כמרחב שבו לכל אתר ואתר ישנו מקום פרטי משלו השייך רק לו, קבע השופט, זאת, בניגוד גמור לדרך שבה נבנה האינטרנט כשייך לקהילה כולה וללא בעלות פרטית או שליטה על משאבים.
גם אם גישה זו מרחיקת לכת, המסקנה של טננבוים הגיונית לחלוטין - אפשר להרשיע נאשם בניסיון פריצה רק אם התגלתה כוונת זדון. כפי שנקבע בפסק הדין, הדבר דומה לא לניסיון פריצה לבית השופט אלא לביקור במוזיאון, במהלכו המבקר שם לב לסידורי האבטחה במקום או למיקום של צינור הכיבוי. אולי זה לא מנומס להיות חשדן כל כך, אבל אין בכך הפרה של החוק.
