שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    חולצה כחולה וכאפייה אדומה
    תנועת הנוער העובד והלומד מסרבת לפעול בהתנחלויות אבל הסניף שלה במזרח ירושלים הוא הגדול ביותר בארץ - 1,500 צעירים וצעירות מגיעים שלוש פעמים בשבוע לפעולות בשייח' ג'ראח. ולא, אין להם שום בעיה להתגאות בחולצה כחולה עם שרוך האדום ("היא סמל לשוויון בין כולם"). רק ההורים מודאגים מהעירוב בין בנים לבנות ומהעובדה שהילדים צריכים לעבור מחסומים בדרך לקן ("גם אצלנו מפחדים מפיגועים")
    שלוש פעמים בשבוע נוהרים עשרות בני נוער פלסטינים לבית ההסתדרות שבלב שכונת שייח' ג'ראח במזרח העיר, שהם לבושים בחולצות כחולות שבצווארונן שרוך אדום , מדי הייצוג של תנועת הנוער הציונית הוותיקה – הנוער העובד והלומד.

     

    נדמה כי המחזה הסוריאליסטי הזה יכול להתרחש בירושלים בלבד. רק בחודש אוגוסט האחרון נרצחו בכיכר הסמוכה 22 יהודים חרדים ששבו מתפילה בכותל

    המערבי, בפיגוע התאבדות באוטובוס מספר 2. ממלון אמריקן קולוני השכן משוגרים מדי יום צוותי תקשורת מכל העולם כדי לדווח על המצב בישראל ובשטחים. יהודים לובשי שחורים מגיעים להשתטח על קברו של שמעון הצדיק במרחק כמה דקות מהמקום ורוכלים מכריזים בקול על מרכולתם. ובין כל אלה מנסה סמיח סיאם, רכז סניף הנוער העובד והלומד במזרח העיר, לפלס לחניכיו דרך לחיות כאן בשפיות. להחדיר בהם ערכים הומניים וידע מקצועי באמצעות עשרות הפעולות הנערכות בבית ההסתדרות בשייח' ג'ראח, בבית פלי בוואדי ג'וז או במגרש הפתוח מול המטה הארצי של המשטרה.

     

    מוח של גזען

     

    סיאם דווקא לא מוצא שום דבר יוצא דופן בפעילותו ומתעקש כי בני הנוער הפלסטינים בחולצה ציונית כחולה למהדרין אינם קוריוז. מדריכי הסניף וחניכיו מתייחסים למטרות התנועה ברצינות תהומית, כזו שנשתכחה כבר מזמן במגזר היהודי. במשרדו של סיאם תלויה כרזה המסבירה כמעט הכל: על רקע שחור מופיע תצלום של מוח האדם ארבע פעמים. מתחת לכל מוח מופיעה הגדרה: יהודי, מוסלמי, נוצרי, גזען. שלושה מן המוחות הם בגודל זהה. מוח הגזען קטן מהאחרים בצורה ניכרת.

     

    סניף התנועה במזרח העיר הוקם ב-93' כאשר פעמוני השלום נשמעו באוסלו ואווירה של אופטימיות שטפה את רחובות מזרח ירושלים והגדה המערבית. 1,500 החניכים, ילדי שייח' ג'ראח, בית חנינא, צור באהר, שועפאט, ואדי ג'וז, ג'בל מוכבר והעיר העתיקה, הופכים את סניף מזרח ירושלים של הנוער העובד לסניף הגדול בארץ, במגזר היהודי והערבי כאחד.

     

    העובדה שאתם מושכים צעירים לתנועה ציונית לא בעייתית?

     

    סיאם: "כבר 11 שנה שאני עובד בנוער העובד ומעולם לא מתחו עלי ההורים או מישהו אחר ביקורת כזאת. יותר מ-12 אלף תלמידים במזרח ירושלים לומדים בבתי ספר של העירייה, ששייכים גם הם לממסד ואף אחד אין עם זה בעיה. אז מה ההבדל? ההורים יודעים שהתנועה מארגנת לילדים שלהם פעילויות חינוכיות יוצאות מהכלל ולכן הם שולחים אותם אלינו.

     

    "יש ילדים שמגיעים אפילו ממרחק של 25 ק"מ רק כדי להשתתף בפעילויות של האיגוד המקצועי או של תנועת הנוער שלנו. ההורים יודעים שהפעילויות הללו חשובות והילדים שמגיעים הם ההוכחה לכך. בכל מקרה, גם אם זו תנועה ישראלית, אנחנו עדיין מוצאים את הערכים האוניברסליים הנכונים ומקנים אותם לילדים, כך שאני לא רואה עם זה כל בעיה".

     

    לדאוג לזכויות הילד

     

    מדריכי התנועה החלו את עבודתם החינוכית עם נתונים קשים. שיעורי הנשירה מבתי הספר במזרח העיר היו כבר אז גבוהים במיוחד (כיום רק 68 אחוז מבני ה-17 הפלסטינים במזרח העיר לומדים). הנערים משוללי ההשכלה, בני 14 ואף צעירים יותר, מחפשים תעסוקה ברחבי העיר. 

     

    הם מוכנים לשטוף כלים במסעדות, לסחוב ארגזים כבדים בשוק, להסיע רכבים לתיקון במוסך, הכל כדי לסייע בפרנסת המשפחה. סיאם והמדריכים העובדים איתו מנסים לספק להם הגנה נגד שרירות לבם של המעסיקים ומשתדלים ללמדם את זכויותיהם, בעזרת האיגוד המקצועי לבני נוער שהוקם במזרח העיר עוד ב-79'.

     

    "יש לנו קשר עם מחלקת שיקום הנוער בעירייה ועם בתי ספר מקצועיים של נעמת ועמל, שם אנחנו דואגים לשבץ ילדים, שילמדו לפחות מינימום, שיהיה להם מקצוע. אנחנו עוזרים לילדים לאתר מקומות עבודה ויש לנו גם קשר עם לשכת התעסוקה. חוץ מזה, לי יש ייפוי כוח לייצג את הילדים בבית הדין לעבודה", מספר סיאם.

     

    בין השאר מסתובבים סיאם וצוות המדריכים שלו בין מקומות העבודה של הנערים. "במקרים רבים הייתי עד למקרים של ניצול מחפיר. של נערים המרימים משאות כבדים הרבה מעבר למותר בחוק, של ילדים שמתעסקים בחומרים רעילים, שמקבלים שכר מתחת למינימום, שכר רעב ממש. כשאני נתקל במקרים כאלה, אני דואג להעביר את שמו של המעסיק לרשויות החוק וגם מגיע להעיד נגדו בבית המשפט".

     

    בנים ובנות ביחד

     

    מלבד ההגנה על הנערים העובדים מקיימת התנועה פעילות חברתית שלוש פעמים בשבוע לילדים בני תשע עד 14. התנועה, שהוקמה במקור בידי ההסתדרות בשנת 1924 כדי לאגד ולתמוך בנערים עובדים, חינכה לציונות ולהגשמה בקיבוץ. במשך הזמן הצטרף לתנועה גם נוער לומד. "התנועה מעודדת את בוגריה לצאת לשנות שירות לפני הגיוס הצבאי ולהמשיך לפעול בתנועת הבוגרים ובקומונות הפזורות בארץ", כך על פי הנוסח הרשמי של הנוער העובד.

     

    במזרח העיר הנערים אינם מתגייסים מן הסתם לצה"ל וגם ישובי ספר הם לא מקימים. אבל במזרח העיר החליטו לאמץ את ערכי הסולידריות החברתית, האחווה והשלום בנוסח של שתי מדינות לשני עמים.

     

    הצינור העיקרי של גיוס החניכים במזרח העיר הוא בפעילויות חברתיות בבתי הספר ובמתנ"סים או ישירות דרך ההורים. המדריכים נכנסים לבתים, מציגים את מרכולתם הרעיונית-חברתית ועונים על שאלות. משימה לא פשוטה נוכח החברה השמרנית שממנה מגיע הנוער.

     

    מה הדבר שהכי מטריד את ההורים?

     

    סיאם: "יש הרבה שאלות הקשורות לעובדה שהפעילות משותפת לבנים ולבנות. במיוחד לפני טיולים. לאט לאט ההורים הבינו שהבנות שלהם בידיים טובות".

     

    דאגה נוספת שמעלים ההורים היא ביטחון הילדים, בעיקר של אלה הבאים ממקומות מרוחקים יחסית, שכונות שכדי לצאת או לחזור מהן חייבים לעבור במחסומי צה"ל. "עם הזמן ההורים למדו לסמוך עלינו וראו שהילדים חוזרים הביתה בלי קושי. אני מבין את ההורים, הם חוששים שאם יהיה פיגוע ייווצר חיכוך בין יהודים לערבים, הם מפחדים מסיטואציות כאלה. צריך לזכור שלא רק היהודים מפחדים, גם הערבים".

     

    לסמלים הישראליים המובהקים של התנועה מוצאים החניכים והמדריכים הפלסטינים פרשנות ייחודית משלהם. אחד המדריכים מדגיש: "החולצה הכחולה משווה בין כולנו. בקורס מד"צים אנחנו לומדים להיות מודעים לסביבה, לשאת באחריות ולהיות מנהיגים. אנחנו בפירוש משתנים כאן. מטרתנו היא האנושיות, שאין הבדל בין הדתות".

     

    המיעוט מתחבר לרוב

     

    הפעילות של הנוער העובד והלומד במגזר הערבי בישראל מתפרסת על פני 25 סניפים וחברים בה כ-18 אלף חניכים. בין שאר פעילויותיה מפעילה התנועה פרויקט של 'קינים אחים' – סניף, או 'קן' בלשון התנועה, ערבי מול קן יהודי. חניכי הקינים ומדריכיהם מקיימים מפגשים סדירים ומדי שנה נערך מחנה שלום, שבו משתתפים חניכים מכל הארץ.

     

    ה'אח' של קן שייח' ג'ראח השנה הוא הקן שבקיבוץ צובה. המפגשים בין החניכים בני שני העמים עדיין נערכים, אולם בשנתיים האחרונות המצב הביטחוני נגס גם בחלקה טובה זו ומשנה לשנה ביצוע הפרויקט הופך קשה יותר.

     

    רכז הקינים הערבים הארצי בתנועה, טוני נאסר, אינו מכחיש שיש מתיחות במפגשים אבל ממהר להוסיף ש"במפגשים מתקיימות פעילויות שמטרתן לשבור סטריאוטיפים, לנגוע בבעיות של האחר, להבין את האילוצים והמצב של האחר בהקשרים הפוליטיים החברתיים. בסוף המחנה תמיד ישנה הפרידה המרגשת בין החניכים משני העמים שקשרו קשרי ידידות במהלך ימי המחנה".

     

    איך אתה מסביר את הצלחת התנועה בקרב הנוער הערבי?

     

    "תמיד המיעוט מעוניין יותר להתחבר לרוב והוא יוזם יותר. חוץ מזה, חלק גדול מהאוכלוסייה הערבית מחפש את הדרך לחיות בהבנה, בשלום עם הצד היהודי, הפעילות כאן מגשרת בין המגזרים. אנחנו פותחים בפני החניך הערבי אפשרות להכיר את האחר, את היהודי, להתחבר אליו".

     

    איך אתם מתמודדים עם הנושא הפוליטי?

     

    "הדגש הוא על הנושא הלאומי. אנחנו חלק מהעם הערבי הפלסטיני. אנחנו רוצים שלעם שלנו תהיה מדינה, אבל באותה נשימה גם אומרים שאנחנו אזרחי מדינת ישראל".

     

    תנועת הנוער העובד והלומד היתה קשורה אמנם רוב השנים להסתדרות, אבל בפועל זוהתה עם מפלגת העבודה. בסניף שבמזרח העיר מנסים שלא לייחס לעובדה זו משמעויות רבות מדי. בההא', אחד המדריכים, אומר: "אי אפשר לשנות את העובדה שהתנועה קרובה למפלגת העבודה, אך ניתן לשנות את הדעות של האנשים. אני קורא את המצע של מפלגת העבודה ולוקח ממנו את מה שמתאים לי".

     

    ההורים מעודדים

     

    הפעילות במגזר הערבי שונה כמובן מזו המיועדת לחניכים היהודים. נאסר: "אנחנו משתמשים בתוכנית הדרכה ייחודית לחניכים הערבים. התוכנית מתחשבת בשפה, במסורת ובמנהגים שלהם. קיימים דפוסי התנהגות שונים לגמרי".

     

    אחד הנושאים היותר רגישים בסניפים הערביים בכלל ובמזרח ירושלים בפרט הוא השתתפות הבנות בפעילות. "במקרה זה אנחנו צריכים לקחת בחשבון את המסורת והמנהגים. אם החניכה יוצאת למחנה קיץ, אז היא ישנה בנפרד. בדרך כלל לוקחים אוהלים מיוחדים לבנות. כך ההורים יותר רגועים ושקטים כשהם יודעים שהבנות שלהם בידיים טובות".

     

    "כשבבית שמעו שאני רוצה ללכת לנוער העובד והלומד, הם מאוד עודדו אותי", אומרת חנין, חניכה בקן המזרח ירושלמי. "הם ידעו שאני הולכת ללמוד שם דברים טובים וחדשים ולקחת חלק בפעיליות חשובות ולא רק לשבת ולפטפט".

     

    אופי הפעילות דומה לפעילות המוכרת בכל קן אחר בארץ, אבל עם ערך מוסף המתבסס על הרקע התרבותי של החניכים במזרח העיר. לדעתו של אחמד, חניך אחר בקן, המייחד את הסניפים הערביים מאלו היהודיים הוא בעיקר נושא המסורות והמנהגים. "בחגים שלנו אנחנו לוקחים מתנות קטנות והולכים לקיים את מצוות ביקור חולים. החולים מאוד מרוצים כשהם רואים אותנו, יש להם אור בעיניים ממש". בההא' המדריך מוסיף: "היו רבים שהצטרפו לתנועה בגלל הפעילויות החברתיות שלנו".

     

    לא נותנים להגשים 

     

    מסתבר שעל האידיאולוגיה והפוליטיקה דווקא יותר קל לגשר, מאשר המנהגים והמסורת. מוחמד, חניך בסניף: "למדנו כאן שכולנו בני אדם, שאין הבדל בין ערבי ליהודי. דרך התנועה התוודענו לחברה בישראל".

     

    "ערכי התנועה הם אוניברסליים: ערך האדם, ערך השלום. ההבדל היחיד בינינו לבין החניכים היהודים הוא עניין ההגשמה", אומר נאסר וחושף את אבן הנגף האמיתית. "לחניך היהודי יש מסלול הגשמה של שנת שירות, נח"ל, התיישבות קיבוצית. בפני החניך הערבי לא פתוחות אפשרויות ההגשמה הללו. בעניין הזה אנחנו דורשים מהמדינה לממש לנו כנוער ערבי את הזכות של שירות לאומי – שבמסגרת הזו הנער הערבי ייתן שנה או שנה וחצי לשירות לאומי ויהיה זכאי כמו כל צעיר יהודי להכרה של מי שתרם למדינה.

     

    "כבר ארבע שנים אנחנו דורשים מאגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון שיכיר בהתנדבות של הבוגרים שלנו, שכבר עושים את זה בפועל. יש כבר 40 בוגרים המתנדבים בסניפים, שלושה מהם במזרח ירושלים, אבל הכרה ממשלתית נראית רחוקה מתמיד".

     

    לא בהתנחלויות

     

    עבור פסח האוספטר, מזכיר תנועת הנוער העובד והלומד, העובדה כי סניף מזרח ירושלים הוא הגדול ביותר בתנועתו אינה נראית תמוהה. "למה לא? התנועה שלנו פונה לכל האוכלוסייה בישראל ללא הבדל דת, גזע ומין, ואני לא הולך לברר בתעודות הזהות של הילדים באיזה סטטוס הם מחזיקים".

     

    אתם מקיימים גם פעילות בשטחים?

     

    "לא הלכנו להקים קן בחברון, אבל כן הקמנו קן במזרח ירושלים שהיא חלק מהשטח הריבוני של מדינת ישראל. בוועידת הנוער העובד והלומד הבענו את עמדתנו שיש חלקים ביהודה ושומרון שצריך להחזיר, ולבני הנוער באריאל ובמעלה אדומים יש תנועות אחרות הקרובות לעמדותיהם ולדעותיהם, כמו בני עקיבא.

     

    "אם היו מציעים לנו לבוא ולחנך באותן התנחלויות על פי דרכינו והשקפת עולמנו, היינו שוקלים את הדבר. אני חושב שזה יכול היה להיות דבר מאוד מעניין. לא הייתי מסרב לבוא".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים