שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אירועים מיסטיים

    "עם אורז לא מתווכחים" הוא אסופה, שיוצאת בימים אלה, של 28 מסיפוריה של אורלי קסטל-בלום, שנכתבו בין השנים 1987-2004. ב-17 השנים שחלפו מאז החלה לפרסם העמידה קסטל-בלום חמישה קבצי סיפורים, חמישה רומנים וספר ילדים אחד. להלן סיפור קצר שטרם פורסם, בלעדי ל-ynet

    התחלנו לשים לב לכך שאנחנו מתחברים לפעמים, לפני יותר מחמש-עשרה שנה. הרגע זכור לנו היטב. עמדנו מאחורי הדלפק בחנותנו, ותוך כדי שנתנו ללקוח את מבוקשו וידינו טורחות לארוז את הדיבלים שקנה בשקיות לבנות שעליהן כתוב "בלפור – הכול לבית", אנחנו שמים לב שהידיים שלנו, הנגדיות, מתחברות. כל החלק של הזרוע מתאחד, ורק כפות הידיים שלנו מופרדות זו מזו ועובדות כל אחת בנפרד. אחרי כמה שניות עבר חלף לו חיבור משונה זה. הלקוח לא שם לב והלך מאיתנו מסופק.

     

    כל אחר הצהריים דיברנו על אשר קרה אותנו – אנחנו מדברים על הכול באותו אוצר מילים – וסיכמנו בינינו שלא היה זה אלא אירוע מיסטי חד-פעמי, שבוודאי נועד לסמן את אחדותנו המוחלטת, כזוג, שכן אין שום דבר (כמעט) אשר איננו עושים יחד. אנחנו מקיצים משנתנו יחד, מתלבשים יחד, אוכלים ארוחת בוקר קלה יחד, פוסעים לחנותנו יחד ומתחלקים חלוקה שווה במטלות, כגון פתיחת הסורגים, התריס והקופה. בביתנו שלנו אנו עושים הכול יחד עד למנוחה ולצפייה בטלוויזיה, שגם בה אנו צופים בצוותא, ללא שום חילוקי דעות בנוגע לאיזה ערוץ נבחר לצפות בו במכשיר טלוויזיה אחד. עולמנו צר, אפור ואפוף פחדים.

     

    לאחר אותו אירוע שחשבנוהו לחד-פעמי, החלו קורות אותנו עוד תקלות של הידבקות אחד לשני, ולפרקים אף קרה אותנו שאיבר מסוים של אחד מאיתנו נטמע באיבר אחר של השני, ולאו דווקא אותו איבר!

     

    יש אשר ירך של אחד נדבקה לבטן של השני, ויש אשר אגן אחורי של אחד נדבק הרמטית לגב כף היד של השני, באופן כה מביך. וכן - לפעמים שוק נתפסה בחזה, וקרה גם שחוליה נדבקה אל בוהן או זרת.

     

    לא אחת, באמצע שגרת יומנו, בעודנו טורחים על כתיבת המחירים החדשים על מגירות הברגים, המסמרים או המפתחות השוודיים, מצאנו את עצמנו מתחברים זה לזה פיזית, בתדירות גדלה והולכת.

     

    פעם, אם זיכרוננו אינו מטענו, קרה שהכתף של האישה שבינינו נתאחדה עם בטנו של הגבר שבינינו, ובאותה פעם נשארנו כך שעה ארוכה מתפללים שאיש לא ייכנס לחנותנו. יש ימים ששיממון גדול פוקד אותנו, משום שאין יוצא ואין בא, פרט לספקי סחורות ואנשים משעממים אחרים, שקצה נפשנו מלראותם שבוע אחר שבוע. אולם אלא הם החיים, ואף כי אלה הם, אין אנו יכולים שלא להביע התפעלותנו מאירועים מיסטיים חוזרים ונשנים. חסרי פשר כל כך המה.

     

    בשנים האחרונות, שמחה ועצב משמשים את חיינו בערבוביה. מספר הלקוחות הפוקדים את חנותנו קטן: כולם מעדיפים את החלל העצום של מחסני עשה זאת בעצמך. מצד אחד ירד מאיתנו מתח גדול שבו היינו שרויים תדיר בתוך העסק שלנו, ומצד שני קשה לנו יותר לפרנס את עצמנו. אנחנו מזדקנים, וכשכף רגלו של הגבר שבינינו נעלמת בתוך ראשה הקטן של האישה שבינינו, בעודו מטפס על סולם להוריד מנעול, כבר קשה לנו להסוות את זה. הפיתולים הנדרשים ליצירת האשליה הם לא לגילנו. לא אחת גם תאינו מתערבבים. כמה מביך! גם דם מוחלף. מזל שלשנינו אֵיי פלוּס.

     

    עד לא מזמן שמרנו בסוד כמוס את הדברים. הגבר שבינינו התעקש לא להוציא כלום החוצה, לאף אחד, מפאת החשש שנואשם בביזוי חוקי הטבע. לבסוף, האישה שבינינו לא יכלה לשאת את המצב ורגע אחרי שהיתה בינינו החלפת דם, עוד בטרם הסתיימה ההזדעזעות, פנתה, אנונימית, בטלפון, למוקד "דבר, זה עוזר". היא דיברה עם מישהי שאמרה שהיא סטודנטית להיסטוריה ולכלכלה ושהאישה שבינינו יכולה לדבר בגילוי לב, הכול סודי. האישה שבינינו אכן שפכה את הלב ונתנה לגבר שבינינו להקשיב לדברי הסטודנטית, בהחזיקה את השפופרת באוויר.

     

    הסטודנטית סיפרה שיש עוד מקרה אחד בעולם, קיצוני משלנו, בדרום נורווגיה, של בעל ואישה, בעלי מעדנייה קטנה, היא רבע יהודייה והוא יהודי לגמרי, אשר לא בנו להם איש-איש עולם נפרד ובלתי תלוי משל בן זוגו, וגם הם מתחברים מפעם לפעם. המקרה שלהם צולם בטלוויזיה הנורווגית, בערוץ המיסטיקה שלהם, ומאז נורווגים מכל רחבי נורווגיה עולים לרגל לחנותם, וזו משגשגת כפי שלא שיגשגה מעולם.

     

    לא שאבנו עידוד מהסיפור על הזוג הנורווגי, והאישה שבינינו שאלה את הסטודנטית מה היא מציעה כדי להחזיר את המצב לנורמליות, מבלי שנצטלם לטלוויזיה ונהפוך לקוריוז. היא אמרה שאישית, לו היתה במצבנו, היא היתה בלית בררה ובלב כבד הולכת ושופכת את הסיפור הזה בערוץ המיסטי הישראלי, שיש לו רייטינג מכובד, ועד כמה שזה נשמע מופרך, הטלוויזיה לפעמים מרפאת אנשים, יש לה סגולה כזאת. היא ראתה כתבה שלמה בערוץ המיסטי בשעות הקטנות של הלילה על אנשים שנולדו מחדש רגע אחרי שראו את עצמם על המרקע.

     

    התנגדנו לכך נחרצות. כיוון שכך, היא נתנה לנו תרגיל ואמרה לנו לעשותו שלוש פעמים ביום: להתרחק איש מאשתו מרחק של לפחות חמש מאות מטרים, וזאת על מנת שההוויה הגופנית שלו תתמלא בישותו הרוחנית, להישאר כך ביום הראשון למשך רבע שעה, ביום השני למשך חצי שעה וכך להמשיך ולהגדיל עד שעתיים. הסטודנטית, שהיתה החלטית ובטוחה בעצמה מהרגע הראשון, אמרה ששוררת בינינו סימביוזה גמורה, זה נדיר מאוד, אבל קורה, והיא ממליצה בחום על התרגיל האמור אם אנחנו מתעקשים לא להופיע בטלוויזיה, שכן אם אנו מסכימים, אין בעיה. היא מכירה את המפיקה בפועל של התוכנית, ויכולה לדאוג שיאמינו לנו לכל אורך הדרך, גם אם באולפן, מול המצלמות, לא נצליח להדגים איחוד.

     

    עשינו את התרגיל שנתנה לנו שלוש פעמים ביום, אולם המצב רק החמיר. לא רק שאיברים נדבקו בתדירות רבה יותר, מיד כשנפגשנו לאחר אותה היפרדות נוגדת סימביוזה, לא רק שאיברים נטמעו באיברים ודם זרם מאחד לשני ולהפך בקצב מסחרר ומפחיד, חלה גם פגיעה חמורה בזיכרון שלנו.

     

    היום המצב הגיע לידי כך שאנו אוחזים באותו זיכרון, ובחפיפה, אף כי לפני שנפגשנו כבני נוער היו לנו חיים אחרים ושונים. הביוגרפיה שלנו הפכה לעיסה אחת, ושוב אין אנו יודעים לספר מי עשה מה היכן ומדוע, בעוד שעד לפני זמן לא רב ידענו היטב איזה פרק חיים שייך למי מאיתנו. כך אין אנו יודעים לספר מי נולד וחונך בוורשה ומי בלובלין, מי נולד קודם, מי בכור ומי בן זקונים, ואף זהותם של הורינו ואחינו ואחיותינו מצטלבת בזיכרוננו.

     

    בייאושנו צילצלנו שוב ל"דבר, זה עוזר", אבל נמסר לנו שהסטודנטית לכלכלה ולהיסטוריה כבר לא עובדת שם. חבל, נקשרנו אליה. כיוון שהסתלקה מעבודתה אין אנו יכולים לקבל עלינו מרותם של תרגילים נוספים. ולהתחיל מערכת יחסים חדשה עם מישהו אחר מ"דבר, זה עוזר", זה לא בא בחשבון. אפסה התקווה להירפא מהחולי המיסטי! נראה שנצטרך להשלים עם עצמנו ולחיות עם עניין משונה זה עד מותנו, או לפחות עד מותו של אחד מאיתנו. בגלגול הבא שלנו, אשר לו אנו מצפים בכיליון עיניים, אנו מקווים שלא נפגוש זה בזה. רב לנו.

     

    מתוך "עם אורז לא מתווכחים" מאת אורלי קסטל-בלום, הוצאת "כנרת"
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים