"קרנפים": הצגה חזקה ונוקבת

"קרנפים" של יונסקו הוא אחד המחזות המפורסמים ביותר של המאה ה-20, בעיקר בזכות העובדה שהוא הנחיל לשפה המודרנית את המונח "התקרנפות". יונסקו כתב את המחזה בעקבות חוויותיו בתקופה הנאצית והסטאליניסטית, אבל אפשר לראות בו משל הרבה יותר כללי, כי המבנה שלו הוא כמו סיוט שבו היומיומי הופך למשהו מטורף ומאיים ללא הסבר.

העיבוד של אבישי מילשטיין מעמיד את הסיפור כהצגה בתוך הצגה, כשהדמויות כולן עוצבו מחדש כחברי להקת תיאטרון בורגני שמעלה את המחזה של יונסקו. אלא שאותו תהליך שהם מעלים כקומדיה על הבמה מתחיל להתרחש במציאות. אמנם, במחצית הראשונה אין מספיק התייחסות של הדמויות להכפלה הזו, וגם עיצוב הדמויות הסטריאוטיפי קצת מוגזם, אבל מילשטיין מצליח לגעת בתהליך ההתקרנפות של התיאטרונים המסחריים, שהרבה פעמים מעקרים יצירות חתרניות בניסיון להתחנף לקהל.

שאיפתו של מילשטיין היא להחזיר לטקסט את הכוח המסוכן שלו, ואחרי ההפסקה הוא מצליח להגשים זאת בגדול. שילוב מצוין של משחק חושפני (בו בולטים במיוחד יגאל זקס, נטלי שילמן ועפר זוהר בתפקיד הראשי) יחד עם קטעי וידיאו שממחישים את המציאות הבהמית המתגברת, בונה בהדרגה את המתח לשיא, לרגע שבו נפרץ הקיר הדמיוני בין הצופים לבמה.

כך, בסיום, הכרזתו של בראנז'ה, בביצועו החם והמאופק של זוהר, שהוא לא יוותר על אנושיותו הפגומה לטובת חדוות ההתמזגות עם ההמון, הופכת לאמירה חריפה ונוקבת על המציאות העכשווית. הצגה חזקה, חכמה ובעלת כוח חתרני של תיאטרון פרינג' במיטבו.