נשים, מורים, אלופים
כשמערכת השכר בשירות הציבורי מוסטת בצורה כה בוטה לטובת הסקטור הביטחוני, העובדים בסקטורים האחרים מסיקים שהם ומעשיהם נמצאים בתחתית סולם העדיפות
הממונה על השכר באוצר פירסם אתמול לקט
נתונים על שכר העובדים במשרדי הממשלה. לא מדובר בדין וחשבון על חריגות בשכר אצל גופים הנסמכים על שולחנה של הממשלה, המתפרסם בהתאם לחוק יסודות התקציב, אלא בלקט של עיבודים סטטיסטיים לחומר קיים שהיה ידוע זה מכבר לנציגות שירות המדינה. מה ניתן ללמוד מהעיבודים הללו (מבלי להיגרר לדמגוגיה המשתלטת מיד על אמצעי התקשורת בישראל כשמתפרסמים נתונים כאלה ואחרים על השכר?)
נתחיל בחדשות טובות: בחמש השנים שחלפו הצטמצם בשיעור חד הפער בין השכר החודשי הכולל המשולם לנשים ולגברים המועסקים בממשלה. הנשים העובדות בשירות המדינה זכו לשיפור יחסי בהחזר הוצאות הנסיעה לעבודה, והן אף עובדות יותר שעות נוספות מבעבר; שני גורמים אלה סגרו חלק משמעותי מן הפער. מן הנתונים שפירסם האוצר עולה בבירור שהשכר לשעת עבודה בפועל של אשה וגבר המועסקים באותה משרה בשירות הממשלתי זהה לגמרי. על-פי העובדות הסטטיסטיות אין אפליה.
תמונת השכר הכולל במשרדי הממשלה מורכבת יותר. כ-135 אלף עובדים במשרדים האזרחיים, כולל עובדי הוראה ועוד 2,400 עובדים במשרד הביטחון. מקרבם, 520 עובדים השתכרו ב-2002 יותר מ-30 אלף שקלים לחודש; קבוצה מצומצמת זו (פחות מחצי אחוז) מורכבת בעיקר מרופאים ראשיים, מנהלים של בתי חולים, משפטני צמרת, מנהלים של משרדי ממשלה ובכירים במשרד הביטחון. היא מושכת תשומת לב וביקורת. האם הביקורת מוצדקת?
על-פי התחושה הטבעית של ההגינות והתחרותיות, אחדות מהמשכורות הגבוהות מאוד הללו – גבוהות אפילו בקנה מידה אמריקני – חריגות. מודגשים לרעה משרדי הביטחון והמשפטים. בשניהם בולט שיעור הגבוה של השכירים המקבלים שכר שווה ערך ל-10 אלפים דולר לחודש ויותר (לא כולל פנסיה תקציבית). אומנם כבד הוא נטל האחריות המונח על כתפיהם של יועצים משפטיים, פרקליטים בכירים ומנהלי פרויקטים ביטחוניים רגישים, ואפשר שבמגזר האזרחי העסקי מצפות להם אלטרנטיבות תעסוקה יותר מפתות ומכניסות, אך כל עוד הם בתוך המסגרת של השירות הממשלתי, מסגרת זו מחייבת גם אותם. שכרם חייב להתכנס לתוכה. כך נהוג בעולם וכך חייב להיות נהוג גם אצלנו.
משרד הביטחון מחויב בבדק בית מיוחד. עלות השכר הממוצעת לעובד במשרד הביטחון גבוהה ב-40 אחוז מהממוצע במשרדי הממשלה האזרחיים, וב-100 אחוז מהשכר הממוצע המשולם למורה (הכל במונחים של משרות מלאות). היחס הזה בלתי סביר בעליל.
האוצר פרסם גם נתונים על דרגות השכר במשטרה ובצה"ל. בדרגות בינוניות ומעלה בהחלט לא מדובר בשכר נמוך. אלוף משנה בצה"ל השתכר (לפני הפחתת השכר האחרונה) יותר מ-27 אלף שקלים לחודש. ניצב משנה במשטרה יותר מ-29 אלף שקלים לחודש. לכך צריך להוסיף לפחות את הפנסיה המובטחת למשרתי הקבע בגיל צעיר יחסית; היא לבדה מגדילה את עלות השכר בעשרות אחוזים נוספים.
אפשר לטעון, כי הפחתת שכר במערכות הביטחון לא תושיע את עובדי ההוראה. קיצוץ כפוי, למשל, של 25 אחוז בשכרם של כל עובדי משרד הביטחון – יחסוך לכל היותר מאה מיליון שקלים; חלוקת סכום זה בין כלל המורים תגדיל את שכרם הממוצע בשני אחוזים בלבד ולא תשנה מאומה במבנה השכר המעוות של המגזר הממשלתי. והמבנה חייב להשתנות.
כי החיסכון התקציבי אינו חזות הכל. גמול לעובד מבטא גם הערכה לפועלו ומיקומו במידרג ההעדפות הלאומיות. כשמערכת השכר בשירות הציבורי מוסטת בצורה כה בוטה לטובת הסקטור הביטחוני, העובדים בסקטורים האחרים, ובמיוחד בהוראה, בסעד וברווחה, מסיקים שהם ומעשיהם נמצאים בתחתית סולם העדיפות. זה מרפה את ידיהם, פוגע במוטיבציה, ביעילות ובדימוי.
בשנים האחרונות, ישראל הפכה למדינה יותר ענייה. משאביה מוגבלים, והקצאתם צריכה לשקף סדר עדיפויות אחר מן הנשקף מהסקירה של הממונה על השכר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
