זהירות: תיאטרון

לפני כשנתיים פנה השחקן דורון תבורי להנהלת תיאטרון הקאמרי והציע להעלות בתיאטרון הפקה למחזהו של גוטהולד אפריים לסינג, "נתן החכם", הנחשב לאחד מעמודי התווך של המחזאות האירופית. תבורי האמין כי בימים של שנאה וחשדנות הולכות ומעמיקות בין הדתות, חשוב להציג מחזה שקורא לפיוס, סובלנות והבנה בין בני האדם. בקאמרי נתנו אור ירוק לפרוייקט, וביקשו מתבורי, שתרגם עד אז מערכה יחידה מהמחזה, לתרגם את כולו. להפקה צוותו הבמאי גדי רול והתפאורן רוני תורן. מטעמי תקציב, כך על-פי הקאמרי, הוחלט בסופו של דבר לגנוז את ההפקה והפרשה כולה התגלגלה לבית-המשפט, שחייב את התיאטרון לפצות את רול ותורן בסכום של 75 אלף שקל.

תבורי, איש עקשן ובעל עקרונות, החליט שעם הקאמרי או בלעדיו, את "נתן החכם" הוא יעלה על הבמה. הוא גייס בהתנדבות, על בסיס חלוקה של הכנסות עתידיות, קבוצה מרשימה של שחקנים, הכוללת את בוריס אחנוב, רוברטו פולק, נעמה שפירא, איתי טיראן, אורה מאירסון, יוסי סגל, רוני פינקוביץ' ואמאל קייס. הוא עצמו משחק בתפקיד הראשי במחזה. ביום שישי הקרוב תסגור ההפקה מעגל כשתתארח, למרות הכל, באולם הקטן של תיאטרון הקאמרי, שהזמין אותה כהפקה חיצונית פתוחה למנוייו.

"זו תקופה איומה ונוראה, ואני רוצה להיות מסוגל להסתכל על עצמי בראי בבוקר", מסביר תבורי, שאינו ממהר לנדב עצמו לעיתונות, מה מניע אותו להעלות מחזה ללא בית. "כל השחיתות המוחלטת של החיים בארץ באה לידי ביטוי בעיקר בתיאטרון, שזו אמנות קולקטיבית. אני לא יכול לסבול שום דבר שקורה פה, לא רוצה להיות חלק מזה. התיאטרון הישראלי מושחת לחלוטין ויותר מכל דבר אחר, הוא הפך למפגע תרבותי. אני מתבייש שאני חלק ממנו. כשחקן אני רוצה לעשות את מה שלדעתי אמור התיאטרון לעשות. הדרך היחידה שלי לשרוד פה כאדם, היא להתעקש על הדברים שאני מאמין בהם, אחרת לשם מה התכנסנו? לא בחרתי לעסוק בתיאטרון בשביל השטויות שהוא מייצר היום".

"אני בוחר בפינצטה את התפקידים שלי וחלק גדול מהדברים שאני עושה הן יוזמות שלי, אבל אני מרגיש שעכשיו גם היכולת ליזום בתוך התיאטרון כבר לא קיימת. התיאטראות היום הם על סף הפרטה. המדינה מכסה 25% מתקציבם, כך שהם מתפקדים בפועל כתיאטראות פרטיים ולכן מונעים משיקולים מסחריים גרידא. כנראה שאת הדברים שצריך לעשות, אפשר לעשות רק מחוץ למסגרת הרפרטוארית.

"התיאטרון, שגורף אחריו מאות אלפי אנשים, משאיר מיום ליום פחות ופחות מקום ליצירה שאינה מסחרית לחלוטין. הייתי מצפה מחבריי שימרדו, שיצאו להפגנות לא רק כשמנהלי התיאטראות שולחים אותם לצעוק נגד משרד האוצר. הם היו צריכים להפגין כבר לפני 15 שנה נגד תכנים שנכנעים למאסות. רק אנשי התיאטרון יכולים להפוך את המגמות החולות הללו, אבל עד כה אנשים בעיקר מקטרים, מפתחים ציניות, נהיים מרירים, לוקחים סמים ומקללים כל רגע את מה שהם עושים, במקום פשוט לשנות. זו לא פריווילגיה של מתי מעט, גם אני צריך לקרוע את עצמי בשביל ללכת למכולת. אני חושב שאנשים לא מנסים מספיק, שיותר מדי בקלות מרימים ידיים ונכנעים. האמנים בישראל ויתרו על המאבק האמיתי שלהם וזה נכון שתקציב התרבות בארץ מגוחך, אבל הבעיה היותר חמורה היא מה עושים עם הכסף שיש".

- מה מכעיס אותך?

"התיאטרון הישראלי, כספק של לחם ושעשועים, תורם לאטימות הכללית ומסמם את הבריות וזה בלתי נסלח. חבריי הטובים משתפים עם זה פעולה ועל כך יש בי כעס גדול. בתקופות כאלה הטמטום משתלט, כי יש מי שחושב שרק מתוך אטימות אפשר לקיים את המציאות הזו. לכן אין מקום לכל דבר שמערער את האטימות".

- אז הפתרון הוא ביצירת איים עצמאיים כמו "נתן החכם"?

"אולי. העליתי את ההפקה הזו בפרינציפ – בקאמרי אמרו שאי אפשר להעלות את ההצגה מסיבות תקציביות, אז אני אראה להם שאפשר לעשות את זה בלי גרוש. אין פה שום סיכון כלכלי, זו הפקה זולה. הסיבה לכך שהקאמרי ביטל אותה קשורה יותר למנטליות ואווירה. כל הנימוקים הכלכליים, ואת זה רואים בכל התיאטראות, הם רציונליזציה לקיומה של מגמה שהיא רוח התקופה ועליה דוהרים לחורבן".

"גם, אבל בעיקר מפני שהם עלו על מסלול אין חזור, יצרו קהל עם דרישות מסוימות, וכעת כל מערכת השיווק מכוונת את חרטומה לשם. למחזה כמו 'נתן החכם' אין מקום בתוך זה. אז יש הבלחות כמו 'סופמשחק' של בקט שעולה בחיפה או 'פרגודים' של ז'נה שעלה בהבימה, אבל אלו היוצאים מהכלל שאינם מעידים עליו ונדרסים על-ידי המאסות. זה נכון שהבימה העלה את 'פרגודים', השקיע בה הון של כסף ובסופו של דבר ההפקה רצה 25 הצגות מול רבע אולם, ולמה? מכיוון שהיא נטע זר, הגוף עצמו הקיא אותה מתוכו. התיאטרון הלאומי לא היה מסוגל להביא קהל למחזה, לא מפני שאין קהל למחזאות שכזו, אלא מפני שהקהל הזה הוא לא הקהל של הבימה".

- אתה שחקן מוערך ואהוב עם עשייה רבת שנים. אין בך תחושת השפלה להתחנן על מקום למחזאות ראויה? אתה לא רואה בזה עליבות?

"לא. במשך חמישה חודשים עשינו את המסע המפרך הזה בתנאים בלתי אפשריים. עבדנו במסדרונות של הקאמרי, אבל יצרנו. אני לא התחננתי על היצירה, אני עשיתי אותה. מה שהיה משפיל יותר, היה כל העינוי הזה שעברנו עד שההפקה המקורית בוטלה. זה שהסבירו לנו שלמחזה יש בעיות דרמטורגיות וצריך לקצר אותו מארבע שעות לשעה וחצי, כיפוף היד בתוך המסגרת של התיאטרון הרפרטוארי, שם נמצאת תחושת ההשפלה.

"בשניה שהשתחררת מהמסגרת, אתה חופשי לבחור, למרות שאז עולות דאגות הפרנסה. אני מוצא את עצמי נאבק על דברים שהם לכאורה אמורים להיות מובנים מאליהם. 'נתן החכם' אינו מחזה אוונגרדי מטורף מתוך השוליים ההזויים של יודעי חן, זה עמוד יסוד של הקלאסיקה, עם סיפור שאין בעיה לעקוב אחריו וקשר מובהק למציאות ולהיסטוריה שלנו כעם. למצוא את עצמי עושה אותו בפרינג' זה קצת מגוחך, אבל זה בסדר".

"יש תרגומי מחזות מסוימים שמתכסים עם השנים באבק הארכאיות שנותן להם כובד שאינו קיים במקור. כשתנגני תווי יצירה מוזיקאלית מהמאה ה-18, היא תשמע בדיוק כמו אז, אבל בספרות הזמן מורגש והארכאיות הזו הופכת את המחזה למוצג מוזיאוני שמאבד את הקשר ליצירה".

ההצגה "נתן החכם" תוצג בימי ו', 5 ו-19במרץ, 2 ו-16 באפריל, בשעה 12:00 באולם קאמרי 2.