5 דקות לפני סוף העולם

בתיאטרון חיפה החליטו שהנשק האמיתי במלחמה נגד המצוקה בה מצוי התיאטרון הישראלי, היא בעשייה. החל מהשבוע הבא יעלה התיאטרון, כמטאפורה למצבו הקיומי הקשה, את "סופמשחק", מחזהו הטראגי-קומי של סמואל בקט, שנוגע בזקנה, תחושת הנשכחות והציפייה למוות.

את הגרסה הנוכחית ביים דודי מעיין וזו הפעם הראשונה בה הוא מביים לתיאטרון הרפרטוארי.

מעיין, שנחשב לאחד מהיוצרים הבולטים בפרינג' בישראל, אחראי בין היתר להפקות כמו "זיכרונות דור שני בחיק העיר העתיקה" ו"ארבאייט מאכט פריי" עטורת הפרסים.

שמעון לוי ומעיין תרגמו מחדש את המחזה בו משתתפים יוסף אבו-ורדה (האם), סאלים דאו (קלוב), רחל דובסון (נל) ואמנון מסקין (נאג). עבור מסקין מדובר בסגירת מעגל, שכן בהפקה הקודמת של תיאטרון חיפה, שהועלתה בשנת 1971, שיחק בהצגה אותה ביימה נולה צ'לטון אביו אהרון מסקין.

זו ההפקה הרביעית שעולה בישראל למחזהו של בקט, שנחשב לאחת מהיצירות הספרותיות הבולטות העוסקות באקזיסטנציאליזם. בקט יוצא מתוך נקודת מוצא, שהחיים הם בדיחה אכזרית ושוזר את ההומור בכאב גיבוריו שהם בעצם אנטי גיבורים. לא הרבה קורה לכאורה על הבמה של בקט וגם מה שקורה אינו קוהרנטי או מובן על פניו.

שם המחזה "סופמשחק" מגיע מהשלב האחרון במשחק השחמט, כאשר ברור מי מנצח והמהלכים האחרונים אינם אלא מהלכי סרק. הסוף מצוי גם בחלל הבמה שנראה כמו מחסן גרוטאות עלוב ומעופש. לחלל הזה בגרסתו של מעיין נכנסים הצופים בדלת אחורית. הם מוזמנים לעבור דרך חדרי ההלבשה, לשוחח עם השחקנים ולעקוב אחר לידתה של האשליה התיאטרונית בתוך החלל הבלתי אפשרי בוואדי סאליב.

מעיין: "הפקה שדורשת אומץ"

"בקט שם את שחקניו בתוך פחים בכדי להסביר לנו שמצב האדם בזבל", אומר מעיין, "כשאתה רואה מחזה של בקט יש תמיד תחושה שאתה נמצא 5 דקות לפני סוף העולם, ובמחשבה שניה, 5 דקות אחרי סוף העולם. יש מאחורי ההצגה ייאוש גדול".

מעיין מכיר בכך שאין מדובר בהצגה לקהל הרחב: "אני מדבר לקהל מתעניין ומשוכנע ששמח לבוא לתיאטרון לראות את בקט ולהשתתף בניסוי. העלאת מחזה שכזה בתקופה שכזו, אינה דבר מובן מאליו. זה לא זמן טוב לאמנות, וזה רק נהיה גרוע יותר ובשביל לעשות תיאטרון איכותי דרוש אומץ. תיאטרון חיפה ראוי לעידוד על כך שפינה להפקה הניסויית שלנו מקום".

על השאלה האם לדעתו ההפקה הזו היתה יכולה לעלות בתיאטראות רפרטוארים אחרים הוא משתהה ומשיב: "אני בא ממקום של תהליכים, 'הבימה' ו'הקאמרי' הם מקומות של תוצאות. אני חושב שיש מעט מאוד אפשרויות מחוץ לסביבה הזו שייקחו סיכון".

לשאלה מדוע בחר להכניס את הקהל למעבדת התיאטרון שלו, חדר החזרות ומאחורי הקלעים. הוא משיב: "שם קורים הדברים וחשוב לי לפתוח את המקום לקהל. יש לי תחושה שאיבדנו את הקשר בין העשייה האמנותית לקהל ושהצורך בתוצאה מהירה הפך למגיפה. אני רוצה שהקהל ייקח את הזמן להתרגל לסביבה, להתרווח בה ולנסות להבין איך במקום הבלתי אפשרי הזה, שנראה כמו מחסן או מקלט, נשמרים ערכי התיאטרון האחרונים כמו בתיבת נוח".