רצח בעיניים
האם באמת צריך לקרוא את "החטא ועונשו"? אריאנה מלמד סבורה שכדאי גם כדאי, אבל לא בגלל העומס התרבותי הכבד, ולא בגלל שמשרד החינוך מחייב, אלא בשביל לצלול לתוך נפשו של רוצח
מעולם לא ניתנו לגיבור ספרותי הזדמנויות רבות כל כך להתוודות, ומעולם לא נמשך המסע אל הוידוי זמן רב כל כך כמו ב"החטא ועונשו", אחד משני הספרים הפילוסופיים שדוסטוייבסקי הקדיש לשאלת הרצח. השני הוא "האחים קרמזוב", ואני יודעת שאקומם עלי כמה וכמה קוראים אם אקבע ש"האחים קרמזוב" מטפל בשאלת החטא באורח מעמיק בהרבה, ושלו הייתי נדרשת לבחור בספר האחד של דוסטוייבסקי שצריך לקרוא אם רוצים להכיר את עולמו הרוחני, הייתי בוחרת במסעות-הנפש של בני קרמזוב ולא בזה של רסקולניקוב. ובכל זאת, בשבוע שעבר התקיל אותי איש יודע-ספר, ואחד שבעצמו כותב לפרקים (ויפה הוא כותב) על ספרים – בשאלה, מדוע בכלל צריך לקרוא את "החטא ועונשו".
כמו האיש ההוא אני יודעת שההילה שנקשרה לספר היא כבר חלק בלתי נפרד מחווית הקריאה. אין כל אפשרות ליטול לידיים את הכרך הזה ולחוות עימו חוייה ראשונית של גילוי, במנותק מן העומס התרבותי שהספר נושא על גבו בצייתנות. אני בהחלט מבינה את הרתיעה של האיש מפני הקריאה – הייתי שותפה לה עד גיל 25. בבית הספר התיכון בו למדתי, "החטא ועונשו" הייה קריאת חובה לבגרות, וזה חטא שאינני יודעת אם פרנסי משרד החינוך נענשו בגינו, אבל בעולם אידאלי ודאי היו נותנים את הדין על חבלה ביצירה. לא היו לי ולחברי לכיתה כלים אינטלקטואליים ונפשיים להתמודד עם היצירה, ולפיכך לעסנו בצייתנות את "מוטיבים נוצריים בספר" ו"ההתנגשות בין טוב ורע בספר" וגם הקאנו אותם באותה מידה של צייתנות בבחינת הבגרות. לא כך רצה דוסטוייבסקי שנקרא .
בקריאה השנייה שלי, כשאימת המורות לספרות כבר חלפה, גיליתי שכמעט אינני זוכרת דבר מימי בית-הספר, ושמחתי בשכחה: כך, יכולתי להתלוות למסע של רסקולניקוב כחוויה של קריאה מתוך בחירה, לא בגלל מעמדו הקאנוני הנשגב של הספר ולא בגלל שמישהו חכם ממני חשב שזה אמור להיות חלק מכרטיס הכניסה שלי לאוניברסיטה. מדוע בכלל צריך לקרוא את "החטא ועונשו"? לא צריך. כמו שלא צריך לקרוא דבר חוץ משלטים שמזהירים מפני מהמורות. התועלת ב"החטא ועונשו" מפוקפקת ביותר: לא רק שדוסטוייבסקי אינו מזהיר מפני מהמורות, הוא גם מניח לכל אחד מגיבוריו (חוץ מסוניה) ליפול בהן פעם אחר פעם במסע הגילוי שלהם.
רשע וטוב לא?
דוסטוייבסקי רצה בתחילת הדברים, ב-1865, ליצור נובלה קצרה שגיבורה הוא רוצח שמתוודה בפני הקורא, אבל התכנית הזו נזנחה כשדמותו של רסקולניקוב החלה להשתלט על פרוייקט הכתיבה, וכבר עמדו מבקרים רבים על הדמיון בין היוצר לבין גיבורו: דוסטוייבסקי עצמו לא היה רחוק ממצב הייאוש של רסקולניקוב בפתח הדברים. דוסטוייבסקי היה דלפון כמו גיבורו, והאמין שהוא צריך לעשות "מכה" בהימורים. ורסקולניקוב, במה הוא האמין?
רסקולניקוב היה קורבן-אופנה רעיוני. בימיו של דוסטוייבסקי נשבו רוחות הפילוסופיה המטריאליסטית והניהיליזם ברוסיה בעוצמה שכזאת, שאפשר היה ליצור מתוכם גיבור כמעט חף מתכונות מוסריות נוצריות. רסקולניקוב באמת ובתמים משוכנע כי קיימת אפשרות ליטול חיים של אדם ולהמשיך לחיות כאדם נורמטיבי לחלוטין, והכל תלוי בזהותו של הנרצח ובמידת התועלת שהחברה בכללותה יכולה להפיק מנוכחותו של הנרצח על פני אדמות. כן, זו גם עמדתו של איוון קרמזוב הניהיליסט המושלם – אלא שבעיני, הקונפליקטים שאיוון מנסה לפתור עמוקים בהרבה בשל היחסים המורכבים בין האב-הנרצח המרושע לבין בנו. איוון, שאיננו הרוצח מבין ארבעת האחים, נידון גם לשלם מחיר כבד בהרבה משל רסקולניקוב בשל אמונות פחות או יותר זהות – ואין מה לעשות, היכולת האינטלקטואלית של איוון כה מרשימה, עד כי הוא הופך לדמות החביבה ביותר על קוראי הספר.
אבל דוסטוייבסקי הרי יודע, מכוח אמונתו הנוצרית, מכוח תהומות הספק מתוכם השתחרר, כי המעשה הספרותי אינו יכול להסתיים ב"רשע וטוב לו", והפתרון היחיד למצוקותיו הרגשיות של רסקולניקוב יכול להגיע רק מתוך הכרה בחטא. כאן נפרד דוסטוייבסקי מן האפשרות להפוך את הספר לרומן מתח משטרתי: לא גילוי ראיות ולא חקירה נמרצת, אפילו לא דמות בלתי נשכחת של חוקר – פורפירי פטרוביץ' - כל אלה לא יתירו את הקונפליקט. נחוץ כאן מסע נוצרי במהותו, מין הניהיליזם המוחלט המכתיב לניהיליסט שקיעה מתמשכת אל ביבים שמתוכם אפשר יהיה לצאת לא אל גאולה, רק אל ידיעה מאוחרת כי לחטא אין כפרה. יש רק עונש שאיננו סימטרי כלל וכלל למעשה החטא עצמו: בסופו של חשבון, אם ישרוד בתנאים של כלא סיבירי, יבלה רסקולניקוב רק שמונה שנים בעבודת פרך ואחר כך יוכל לחיות בשלווה ובנחת עם סוניה, אם ירצה בכך.
אבל פורפירי פטרוביץ' יודע משהו שרסקולניקוב עצמו לא הביא בחשבון בעת שרצח. העימות שבין השניים הוא אחד ממרכזי הכובד של הספר משום שפורפירי נוטע בקורא את הבטחון שרסקולניקוב יישבר במוקדם או במאוחר, גם אם זה לא יקרה במהלך החקירה המשטרתית. הגדולה והחולשה של הטיעון הפילוסופי-פסיכולוגי של דוסטוייבסקי נמצא בדיוק כאן: רסקולניקוב מנסה לעטות על עצמו אדרת של ניהיליסט, אבל הוא איננו פסיכופת. גם לולא ידענו, בגלל העומס התרבותי, שבסופו של דבר יתוודה – היינו יכולים לנחש זאת מתגובותיו הראשונות אחרי הרצח. פסיכופטים לא מתעלפים בתחנת המשטרה. לניהילסטים, אומר לנו דוסטוייבסקי למן הרגע הראשון, אין תקומה כאשר הם מעומתים עם התוצאות המחרידות של אמונותיהם הפילוסופיות.
אחי, הלא שפכת דם
"החטא ועונשו" אינו מסע מושלם אל הנוצריות, וכך יכול רסקולניקוב שלא להבין את עוצמת הנתינה של סוניה, כשהיא מעניקה לו צלב בדרכו להתוודות במשטרה. דוסטוייבסקי נזהר מאד מלהפוך את גיבורו לדמות במחזה-מוסר, ונזהר מאד מלסיים את המסע שלו בוידוי מלא על החטא שקדם לרצח, כי החטא הראשוני היה ויהיה חטא המחשבה, החטא העצום הגלום עד היום במחשבה כי קיימים חיים שאפשר לשלול אותם בשמו של רעיון נעלה כלשהו.
ובכן, למה לקרוא? כדי לצלול לתוך נפשו של רוצח, כמובן. מעבר למסע הנוצרי והפילוסופי, מעבר לאי הסימטריה בין החטא לבין העונש, דוסטוייבסקי יודע, ויודע להעביר לקוראיו, שהעונש כבר מצוי בתוך הנפש המסוכסכת עצמה. לזו אין מזור, והיא מובילה את רסקולניקוב מאימה לאימה, מתעתוע לפחד, מחרדה קיצונית להתעלות קיצונית לא פחות. הדמות של רסקולניקוב אינה זקוקה לתליין כדי שייעשה עימו צדק. הנפש המסוכסכת תמשיך לרדוף אותו: עד לאפילוג, רסקולניקוב אינו יודע שביסוד הרצח שלו עומד חטא המחשבה. וכך הוא שואל את דוניה אחותו, וגם אותנו, מבעד לערפילי הזמן, כשהיא מטיחה בפניו את המובן מאליו ואומרת, "אחי, הלא שפכת דם".
וזה מה שרסקולניקוב חושב: "דם שהכל שופכים אותו...דם שיישפך ותמיד נשפך בעולם, כמו אשד, דם ששופכים כמו שמפניה, ואת שופכיו מכתירים בקפיטול ומכנים אותם אחר כך מיטיבי האנושות.". על החטא הזה רסקולניקוב אינו מתוודה עד סוף הדברים וגם אינו מכפר, ודוסטוייבסקי ממשיך להפנות אצבע מאשימה כלפי קוראיו, שרבים מהם לקו בחטא המחשבה של רסקולניקוב. לא צריך להיות רוצח, מלמדנו דוסטוייבסקי. די בכך שאדם סבור כי יש חיים פחות ראויים משלו.
אז לקרוא או לא לקרוא?" אם לא חייבים, אם באמת רוצים, אם באמת מתחבטים פעם בשאלה, מהם גבולותיו החברתיים של המצפון ועד כמה הם שונים מן הגבולות האישיים – ודאי, לקרוא. ואחר כך לעבור ל"אחים קרמזוב", הגירסה הרעיונית הבוגרת יותר.
לפנייה לכתב/ת 
דוסטוייבסקי. אצבע מאשימה
מומלצים
