שקרן, שקרן (אבל יעשה קופה)

ב-29 באפריל אשתקד התקשרה עיתונאית מטקסס לכתב העיתון "ניו יורק טיימס", ג'ייסון בלייר, ובפיה כמה תהיות מטרידות. היא ביקשה לברר עם הכוכב העולה של העיתון היוקרתי כיצד ייתכן שציטוטים שהופיעו בכתבה פרי עטו, זהים לציטוטים בידיעה שהיא עצמה כתבה ופירסמה בעיתונה שבוע קודם לכן.

הציטוטים היו של אם מטקסס שבנה החייל נהרג בעיראק. בכתבה של בלייר הוקדש מקום גם לתיאור ביתה לפרטי פרטים.

בלייר הסביר לעיתונאית שהוא הוריד למחשב שלו כמה ידיעות על האם השכולה, ולאחר השיחה שקיים עימה, כשישב לכתוב את הכתבה שלו, התבלבל בין הרשימות שלו והידיעות הקודמות. את אותו ההסבר נתן בלייר גם לעורכיו בעיתון.

אבל בלייר לא פגש את אותה אם מעולם. הוא גם מעולם לא נסע לטקסס ולמעשה לא יצא אפילו את פתח דירתו בברוקלין. את הציטוטים הוא העתיק מהידיעה שהתפרסמה שבוע קודם לכן ואת ביתה הכיר רק בזכות התמונה של הבית שפורסמה בעיתון.

זה היה עוד אחד מהשקרים של ג'ייסון בלייר, שחשיפתם בשנה שעברה הוגדרה "אחת מנקודות השפל ב-152 שנותיו של 'הניו יורק טיימס'".

"שיקרתי בלי סוף", הוא כותב בספרו החדש "לשרוף את בית אדוני, חיי בניו יורק טיימס" שיצא לאור לאחרונה בארה"ב. "שיקרתי לגבי המקומות שהייתי בהם, שיקרתי לגבי מקורות המידע שלי ולגבי דרך כתיבת הסיפור".

בלייר שיקר למעבידיו, שיקר להוריו ושיקר לחברתו. הוא שיקר על מצבו הנפשי, הסתיר את התמכרותו לקוקאין ואת הלילות רוויי האלכוהול שלו. "הייתי ב'היי' של אדרנלין, וסיפרתי שקר על גבי שקר", הוא כותב.

מברוקלין רואים את השדות של ווירג'יניה

חשיפת פרשת בלייר הסעירה את ארה"ב. הכתב הצעיר והנמרץ, עם החיוך הכובש, מונה לכתב מן המניין בעיתון וסיקר פרשות מרכזיות כגון פרשת הצלף הסדרתי במרילנד. אך השמועות התגברו וסימני השאלה אודות אמינותו התאספו, עד שבחודש מאי הוא התעמת עם עורכיו והתפטר.

למחרת פירסם העיתון התנצלות עמוקה והקדיש ארבעה עמודים שלמים לתיקון הטעויות והכזבים שכתב בלייר ביותר מ-30 כתבות שפירסם.

בין השאר התברר מקרה בו בלייר תיאר כיצד אביה של החיילת השבויה ג'סיקה לינץ' "משפיל את ראשו ופורץ בבכי על מרפסת ביתו, ממנה נשקפים שדות הטבק והמרעה של ווירג'יניה". אלא שממרפסת הבית לא רואים בכלל שדות.

והיו עוד מקרים של ציטוטים מפוברקים, שיחות שלא היו ותיאורים מצוצים מהאצבע של מקומות רחוקים שבלייר מעולם לא ביקר בהם. למרות זאת, הוא הקפיד להתקשר לעורכיו ואפילו להוריו מאותם מקומות רחוקים, כשבפועל היה בביתו בניו יורק.

המבוכה הייתה עצומה. לאחר כמה חודשים של הפקת לקחים פנימית התפטרו העורך הראשי והעורך האחראי של העיתון נוכח ביקורת קשה על תיפקודם.

"אין תירוצים - עשיתי בחירות שגויות"

אחרי שמונה חודשים, בלייר פותח את הפה. ספרו הוא נטילת אחריות מחד, אבל גם הפניית אצבע מאשימה לכל הכיוונים: לתרבות העבודה האכזרית ב"ניו יורק טיימס", לילדותו הקשה, לציפיות הגבוהות שתלו בו כעיתונאי שחור בולט, לקוקאין, לאלכוהול וללחץ הנפשי.

הגם שהתקשורת האמריקנית מביעה במופגן את סלידתה ממעשיו, השקת ספרו זכתה לכיסוי תקשורתי נרחב ובלייר זכה לראיונות "פריים טיים" עם בכירי המנחים של תוכניות האירוח, דוגמת לארי קינג מ-CNN וקייתי קוריק מ-NBC .

למה הוא עשה את זה? בראיון שהעניק לעיתון "וושינגטון פוסט" לא מספק בלייר הסבר משכנע. "בהתחלה חיפשתי תירוצים והסברים אבל אז הבנתי שאין לי תירוצים והסברים... פשוט עשיתי בחירות שגויות". 

בספר הוא מספר שהיה חולה, שסבל מכאבים, שהיה לו קשה לתקשר עם אנשים ושהניסיונות שלו להיגמל מהסמים והאלכוהול גרמו למחלת הנפש שלו להחמיר.

"פשוט לא היה לי האומץ לגשת לבוסים ולהגיד להם 'תורידו אותי מהסיפור'. פחדתי שאהרוס את מה שבניתי. הרגשתי במילכוד. אני חושב שהשקרים היו קריאה לעזרה. כשהתעמתו איתי המשכתי לשקר… הכעס שלי עליהם היה בלתי נסבל".

"אני מרגיש בושה גדולה"

בלייר סיפר שבאחד הערבים אפילו שקל לשים קץ לחייו. הוא כרך חגורה לצווארו אבל התחרט ברגע האחרון. לדבריו, באותו ערב החליט להתפטר ולהתאשפז במוסד לחולי נפש.

אך לצד נטילת האחריות מאשים בלייר את העיתון בו עבד ומכנה את ה"ניו יורק טיימס": "עיתון בעל תרבות אכזרית אשר אינו מותיר אף יריב עומד על רגליו".

לדבריו, אם יש דבר שהוא באמת מתחרט עליו, זה פיטוריהם של עורכי העיתון. "לאיש מהם לא הגיע שהקריירות שלהם ייפגעו בגלל השקרים שלי. הם לא יכלו לדעת ולא יכלו לעצור אותי".

ולמה הוא החליט עכשיו לכתוב את הספר? "אנשים רבים מסתבכים בצרות והם בורחים ומתחבאים עם הבושה שלהם, ובעשותם זאת נשללת מאיתנו האפשרות ללמוד ממעשיהם", הוא מסביר בספר. "אני מרגיש בושה גדולה, אך אני סבור שתהיה זו טעות לא לאפשר לאנשים ללמוד מהדברים".

דווח שבלייר קיבל מהוצאת הספרים "ניו מילניום" 150 אלף דולר מקדמה על ספרו. ישנם דיווחים שהוא קיבל יותר מ-250 אלף. בהוצאה לא היססו לשלם כי האמינו שכל אמריקה תרצה לקרוא את סיפורו של צעיר שחור, שאפתן, חסר מצפון ובעל כשרון חנופה.

המהדורה הראשונה תצא ב-250 אלף עותקים ומעריכים שהספר יהיה להיט. אמריקה אוהבת סיפורים הכאה על חטא ובלייר מצידו בוודאי "יעשה קופה" נאה. יש כבר אפילו דיבורים על סרט. "אני יודע שיהיו הרבה אנשים שיכעסו מאוד על העובדה שאני עושה כסף ממשהו שהם מגדירים כחטא", הוא אמר ל"פוסט".

ובינתיים ב"ניו יורק טיימס" מעדיפים להתעלם מהפרשה המביכה. ביל קלר, העורך בפועל, שלח בשבוע שעבר דואר אלקטרוני לעובדים והודיע להם כי העיתון אינו מתכוון להגיב פומבית לספר. "האיש הודה כי פיברק מידע. הספר מתיימר להיות הודאה באשמה אך בסופו של דבר הוא מפזר האשמות דימיוניות לכל עבר", כתב.

שחור על גבי לבן

הפרשה העלתה לסדר היום גם את עובדת היותו של בלייר שחור. מבקרים שואלים האם הוא ניצל את צבע עורו כדי להתקדם ולהתחמק מעונש או שמא העיתון ידע ושתק ככל שיכול היה, כי לא רצה להכשיל אותו ולהצטייר כמפלה.

נשיאת ארגון העיתונאים השחורים בארה"ב אמרה על כך: "במקצוע שלנו אין מקום למי שבוגדים גם בעמיתיהם וגם בקהל הקוראים והצופים. לרמוז שמעשיו של בלייר מייצגים את אלפי העיתונאים השחורים, העובדים על פי סטנדרטים עיתונאיים גבוהים ביותר, יהיה לא רק אבסורד אלא גם מעשה לא הוגן ומעליב".

ונשאלת השאלה האם הספר הוא אכן הגירסה האמיתית. האם הפעם בחר בלייר השקרן להגיד את האמת? הוא טוען שכן, שהספר מספר את האמת. באופן מוזר, הוא גם חושש לשמו הטוב.

הוא יודע שהמוניטין המפוקפק שלו לא יאפשר לו לעבוד עוד כעיתונאי ואומר שייתכן שינצל כעת את כישוריו לכתוב ספרים. "אני חושב שאני על תנאי או שהודחתי לצמיתות מכתיבה עיתונאית. בעצם, אני חושב שכבר הודחתי לצמיתות".