שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ברבור בפאריז
    שארל בודלר, שמת עלוב ודחוי מבלי שיצירתו זכתה להכרה הראויה, הוא שסלל את הדרך לשירה של המאה העשרים. אריאנה מלמד על נפש שלא מצאה מנוח
    "צריך להיות שיכור תמיד. בזה מסתכם הכל: זו השאלה היחידה. כדי לא לחוש את משא הזמן הנורא הרוצץ את כתפיכם ומכריע אתכם עד עפר, צריך שתשתכרו בלי הרף. אבל ממה? מיין, משירה, ממוסר. כרצונכם. אבל השתכרו.

     

    ואם ביום מן הימים, על מעלות של ארמון, על עשב ירוק של שוחה, בבדידות חדרכם הקודרת, תתעוררו ושכרונכם מתמעט כבר או פג, שאלו את הרוח, את הגל, את הכוכב, את הציפור, את השעון – את כל החומק, את כל הגונח, את כל הסובב, השר המדבר – שאלו אותו מה השעה: והרוח, הגל, הכוכב, הציפור, השעון ישיבו לכם: 'זו השעה להשתכר'! השתכרו בלי הפסק! מיין, משירים או ממוסר, כטוב בעיניכם"

     

    את העצה הנבונה הזאת לחיים טובים (ולא ארוכים) כתב המשורר הצרפתי שארל בודלר ב"הספלין של פאריז" (תרגם: דורי מנור). נאמן לעצותיו-שלו, בודלר הלך לעולמו בגיל 46, כשגופו ורוחו הרוסים לגמרי. לפני כן כבר היה מצבו למשל ושימצה בסלונים הספרותיים של פאריז, שהיו מוכנים לקבל את התעוזה של המשורר באופן תיאורטי, אך ביקשו שלא להתייצב כצופים במחזה ההרס העצמי שלו. לפיכך, דנו אותו להתעלמות חברתית כמעט מוחלטת, אחרי שהיה בצעירותו מרדן-המחמד של האליטה האינטלקטואלית.

     

    חיים עם ספלין

     

    שארל-פייר בודלר נולד ב-1821 בפאריז. אביו פרנסואה היה צייר ומשורר חובב, ובשנים המעטות שבילה עם בנו – הוא מת כשבודלר היה בן שש – הצליח להקנות
    לו יסודות של אהבה לאמנות. אחרי מותו של האב, בודלר ואימו קארולין חיו בגפם במשך שנה וחצי, תקופה שהיתה זכורה למשורר בבגרותו כגן עדן של אהבה ורכושנות –"בימים ההם היית רק שלי", כתב לאמו בכאב שנים ארוכות לאחר מכן. האם נישאה מחדש לאיש צבא שלימים היה גנרל וגם שגריר צרפת בספרד. הקפדנות המחמירה של החינוך החדש הותירה בילד לא מעט צלקות, וכשהיה בן עשר כבר נשלח לפנימיה וסומן בה כתלמיד חריג, מתבודד, נתון למצבי רוח קיצוניים, מצוייד במניירות של מבוגרים – ולא כל כך מצטיין במשמעת.

     

    בתיכון התחיל לכתוב שירים, אבל זה לא עזר לו לשאת חן מלפני מוריו. הוא סולק מבית הספר, השלים בכל זאת את בחינות הבגרות שלו ונרשם ללימודי משפטים – אבל הוא לא התכוון להפוך את התורה למקצוע, או להתעמק בה. הוא התיישב ברובע הלטיני והצטיין בבזבוז כספים, בהימורים, בשתייה ובהתנסות בכל סם שהיה ידוע לבני התקופה. "גני עדן מלאכותיים", מסה מרהיבה שלו על חשיש, יין ואופיום כמרחיבי תודעה הכרחיים לאמן ולעצם מעשה האמנות, היא בהחלט פרי של התנסות אישית ארוכת שנים. ברובע הלטיני התאהב לראשונה וברצינות בפרוצה, לה הקדיש כמה שירים נוסטלגיים ראשונים – שרה לה לושט (הפוזלת), והיא העניקה למשורר את מחלת המין שהחישה את קיצו.

     

    האב החורג הגנרל נחרד מסגנון החיים של בנו והחליט לשלוח אותו למסע להודו, לעיצוב האישיות מחדש. בודלר לא אהב את זה. כשהאוניה עגנה במאוריציוס, הוא פשוט נמלט ממנה ונשאר באי האקזוטי, שהמפגש איתו ועם נופיו האנושיים חלחל אל תוך השירה.

     

    זמן קצר אחרי שובו ממאוריציוס, התאהב באשה – ובסופר. האשה היתה ז'אן דיבאל, מולאטית שמצאה את דרכה אל תוך שירתו ותרמה להרס הפיננסי שלו בעשרים השנים עד מותו. הסופר היה אדגאר אלן פו, שבודלר הושפע ממנו עמוקות ואף תרגם את רוב כתביו לצרפתית. יש האומרים כי תחושת החטא המפעפעת בשירה שלו, מקורה בפו ולא ברגש נוצרי עמוק, למרות שבודלר הגדיר את עצמו כקתולי מאמין.

     

    אחרי שבזבז את כל הירושה שלו במשך שנתיים והפך לטרף קל למלווים בריבית, משפחתו המזועזעת הצליחה להגביל את צעדיו ולהכריז עליו כחסר כשירות משפטית – מה שחולל עוד ועוד הסתבכויות פיננסיות, והתפרצויות של מצבי רוח שחורים במיוחד להם קרא "ספלין".

     

    עיר החטאים 

     

    בין התפרצות למשנה, כתב את השירים שיופיעו ב-1857 בקובץ "פרחי הרע", מהפכה שירית של ממש. הוא סירב לפרסם אותם בנפרד וסבר כי עוצמתם טמונה גם בקשר התימטי והאסתטי שביניהם: אם קוראים ראשית את השיר האחרון, "המסע", ואחר כך את הקובץ כולו – מתברר שהוא עוסק בכמיהה של המשורר-הנוסע לחוויה רוחנית שתחלץ אותו מתהומות הייאוש אבל גם מפסגות האקסטזה: את החוויה מחפש המשורר באמנות, באידאלים של יופי ובאהבה – אבל גם מחזורי השירים שמוקדשים לאהובות השונות מלמדים שהחוויה נעה בין תשוקה מכלה לתיעוב מצמית.

     

    בודלר היה המשורר הרציני הראשון שהבין כי חיי העיר המודרנית מהווים נוף אלטרנטיבי לנופים שהיו חביבים על משוררי הרומנטיקה. ב"תמונות פריזאיות" ב"פרחי הרע", במיוחד בשיר המוקדש לברבור שמוצא את עצמו אבוד לגמרי ליד מוזיאון הלובר, בודלר הפנה עורף לרומנטיקנים ומיקם את משורר-הברבור בתוך נוף עויין, מדכא, מושחת – אבל גם מלא אנרגיות חדשות של יצירה, אותן מגלה ה"פלאנר", הבטלן העירוני, במסעות שנועדו לגלות מה מצוי בין היופי, החטא והשחיתות.

     

    החטא והשחיתות, על פי בודלר, היו חלק הכרחי של ההתנסות היצירתית, והמפתח לגאולה באמצעות האסתטיקה. הוא לא האמין בכוח המרפא של הטבע, של האידאל הנשגב או של האהבה, אך הגיבור בשיריו היה אנוס להמשיך ולבקש אותם, ללא הצלחה, עד אחרי המוות – שהוא רק קטע מתוך המסע החוויתי.

     

    ארץ הישימון

     

    "פרחי הרע" זכה לקבלת פנים צוננת במיוחד. 13 מתוך 100 השירים בקובץ נבחנו היטב בעיניהם של שופטים, שהורו להסירם מן המהדורות הבאות וגם הרשיעו את המשורר בעבירות של פגיעה במוסר וברגשות הציבור. החרם הממלכתי הזה הוסר מן השירים רק ב-1949, והסקנדל שליווה את הפרסום יצר לבודלר תדמית של משורר מרדן מדי, חתרן, פורנוגרף. באמצע המאה התשע עשרה משורר יכול היה אולי להריח את תחתוניה של אהובתו, אבל בהחלט לא לכתוב על זה שיר.

     

    אלא שבודלר לא האמין כי משוררים נידונו להריח רק פרחים ולעשות זאת לנצח. התיאוריה האסתטית שפיתח פחות או יותר חזתה את הולדת האימפרסיוניזם וגם יצרה את הבסיס הרעיוני לשיריהם של ה"מקוללים", בעיקר ורלן ורמבו.

     

    ב-1857 מת אביו החורג, ובודלר עבר להתגורר עם אמו. השנים שבילה במחיצתה היו פוריות מאד מבחינה שירית, ו"פואמות קטנות בפרוזה", הקובץ הידוע גם כ"הספלין של פאריז" ראה אור – כמו גם שורה ארוכה של מסות ביקורתיות חשובות, בין היתר על אודות יצירתו של וגנר ועל ויקטור הוגו – אבל הקשיים הפיננסיים וההידרדרות הפיזית והנפשית רק החמירו. ב-1862 כבר יכול היה לומר שהוא חש את "משב רוח כנפיו של השטיון" עובר לידו: שלוש שנים לאחר מכן לקה בשיתוק ובאפאזיה, איבד את כושר הדיבור שלו וחי עוד שנה, בבדידות מוחלטת, במוסד לחולים סופניים. הוא מת שם, עלוב ודחוי, מבלי ששירתו זכתה להכרה לה היא ראויה.

     

    יצירתו של בודלר, בשירה ובביקורת, היא החוליה ההכרחית המקשרת בין הרומנטיקה למודרניזם. כש-ט.ס. אליוט כתב את "ארץ הישימון", פאריז של בודלר היתה לנגד עיניו, כמו גם הצוואה הרוחנית של המשורר: הימנעו משירה אמוציונלית או הצהרתית, העדיפו את הסימבוליזם ואת הדימוי החדש והמקורי על פני זה שכבר התאזרח בשירה. הוא רצה לראות בשירה את כל היכולת האינטלקטואלית של יוצר. אירוניה לעגנית, נשכנות שכלתנית, מצפון מיוסר – לא רק לב מדמם וריחות של ורדים. יותר מכל משורר אחר במאה התשע עשרה, בודלר סלל את הדרך לשירה של המאה העשרים, ובתוך כך השאיר לנו פורטרטים מרתקים של אהובות, של עיר ושאונה – ושל נפש שלא מצאה לעצמה רגע אחד של מנוחה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים