החמצה, הפסד ורגשות חרטה
כמה פעמים החמצתם אירוע בדקות ספורות, ואמרתם לעצמכם "לו רק הייתי עוזב את הבית שתי דקות קודם"? מה היו תחושותיכם, אם יוודע לכם שהחמצתם את האירוע בשעה תמימה? מחקר חדש שופך אור על תופעת החרטה - וההחמצה
כל מי שאי פעם החמיץ רכבת חווה על בשרו את תחושת החרטה המלווה את המבט העוקב אחר הקרון האחרון העוזב את התחנה. "לו רק הייתי עוזב את הבית שתי דקות קודם לכן" חולפת לה המחשבה בראש... אולם, מה תהיה תחושתכם אם ייוודע לכם שלא החמצתם את הרכבת בשניות בודדות, אלא בשעה תמימה?
חרטה מוגדרת בספרות המחקרית כרגש שלילי, שמקורו קוגניטיבי, הנובע מההבנה (בין אם היא מבוססת ובין אם לאו) שהמצב הנוכחי עשוי היה להיות טוב יותר לו נהגנו באופן שונה. מכאן, שמרכיב נכבד ברגש החרטה הוא האשמה עצמית, ומרכיב זה מבחין בין חרטה לבין רגשות קרובים לו כגון, אכזבה. הואיל והאשמה עצמית היא רכיב מפתח בחרטה, הרי שניתן לצפות שתחושת החרטה תתעצם בעקבות מידע על עובדות שידגישו אחריות אישית לתוצאות השליליות.
למשל, ניתן לצפות כי אם כאשר ייוודע למתחרה בחידון טלוויזיה כי הוא החמיץ את הזכייה בפרס הראשון בנקודה, החרטה שלו (למשל, על כך שבחר להשיב לשאלה מסויימת בחידון תשובה א' ולא ב') תהיה גדולה יותר מאשר אילו היה נודע לו שהפער בינו לבין הזוכה הוא במספר נקודות רב.
גודל החרטה כגודל ההחמצה?
האומנם גם במציאות, כמו בדוגמה הדימיונית, עוצמת החרטה היא פועל יוצא של גודל ההחמצה? כעת מתברר שלא בהכרח. ממחקרם של דניאל גילברט (Gilbert) ועמיתיו אשר יתפרסם בגיליון מאי של כתב העת Psychological Science עולה כי קיים פער בין ציפיותיהם של אנשים לגבי עוצמת החרטה שיחושו בעקבות החמצה לבין החרטה אשר הם חשים בפועל. מהמחקר מתברר כי אנשים מצליחים להימנע מהאשמה עצמית ומחרטה באופן מוצלח יותר מאשר נדמה להם מלכתחילה.
הניסוי התבצע בתנאי אמת בתחנת רכבת הומה בקיימברידג' שבמסצ'וסטס (ארה"ב), בה רכבות מגיעות לרציף בתדירות של כל עשר דקות. הנסיין ניגש לנוסעים אשר החמיצו את הרכבת ב- 30 עד 90 שניות ודיוח להם כי הם החמיצו את הרכבת בכדקה (קבוצת ה-"לפספס בקצת"). לנוסעים אשר הגיעו לרציף בין 4 עד 6 דקות לאחר עזיבת הרכבת נאמר כי הם החמיצו את הרכבת בכחמש דקות (קבוצת ה-"לפספס בהרבה"). שתי הקבוצות התבקשו למלא שאלון בו דיווחו על תחושותיהם בעקבות ההחמצה.
כמו כן, נוסעים אחרים התבקשו למלא שאלון בו הם ניבאו כיצד לדעתם היו מרגישים לו היו מחמיצים רכבת בכדקה ("פיספוס בקצת") או בכחמש דקות ("פיספוס בהרבה").
מתוצאות המחקר עולה כי גודל ההחמצה ("פיספוס בקצת" או "בהרבה") השפיע על מידת החרטה שאנשים ניבאו כי יחושו (אנשים ניבאו כי יחושו חרטה רבה יותר לאחר "פיספוס בקצת"), אך לא השפיע על החרטה שהנוסעים חשו בפועל. לא נמצא הבדל בין מידת החרטה שחשו נוסעים אשר החמיצו את הרכבת בדקה לבין אלה שהחמיצו אותה בחמש דקות.
החמצה של הרגע
הניסוי השני היה זהה לניסוי הראשון למעט זאת שכל משתתפי המחקר החמיצו את הרכבת בפועל רק בדקה, או ניבאו את תחושותיהם בעקבות החמצה של דקה ("פיספוס בקצת") . כמו-כן, שתי הקבוצות התבקשו להשלים את המשפט: "לא הייתי מחמיץ את הרכבת לו רק ..." .
כבניסוי הראשון, משתתפי המחקר אשר התבקשו רק לנבא את גודל החרטה בעקבות החמצת רכבת, ניבאו עוצמת חרטה רבה יותר מאשר חשו משתתפי המחקר אשר החמיצו את הרכבת בפועל. עוד עולה מן התוצאות כי משתתפי המחקר שהתבקשו רק לנבא את גודל החרטה ניבאו כי במצב זה היו מאשימים את עצמם בהחמצת הרכבת (למשל, "לא הייתי מחמיץ את הרכבת לו רק קמתי מוקדם יותר ויצאתי מהבית מוקדם יותר"), בעוד שמשתתפי המחקר אשר החמיצו בפועל את הרכבת נטו להאשים אנשים או נסיבות חיצוניות (למשל, "לא הייתי מחמיץ את הרכבת לו מוכרת הכרטיסים היתה זריזה יותר").
מהמחקר עולה, אם כן, כי אנשים מצפים ש"פיספוס בקצת" יעצים את תחושת החרטה אשר יחושו, דבר שאינו מתרחש במציאות, מאחר שאנשים נוטים להמעיט בלקיחת אחריות אישית להחמצה בפועל. ואולם נציין כי תחת נסיבות מסויימות מידת ההחמצה אכן יכולה להשפיע על מידת החרטה. למשל, בשנת 1995 מֶדבֶק (Medvec) ועמיתיו בחנו את הבעות הפנים של ספורטאים שזכו במדליות באולימפידות. במחקרם נמצא כי זוכי מדליית הארד (אשר החמיצו בהרבה את הזכייה במדליית הזהב) נראו שמחים יותר מאשר זוכי מדליית הכסף (אשר החמיצו רק במעט את הזכייה במדליית הזהב).
לסיכום, ממחקרם של דניאל גילברט ועמיתיו עולה כי גם אם גודל ההחמצה משפיע על תחושת החרטה (כפי שניתן להסיק ממחקר הספורטאים של מדבק) הרי שעוצמת החרטה שאנשים חשים בפועל נמוכה מאשר העוצמה שהם מנבאים שיחושו. ממחקרים רבים בתחום של קבלת החלטות עולה כי פעמים רבות מרכיב נכבד בהחלטה של אנשים בבחירת נתיב חיים מסוים (למשל, במקצוע לימודים או ברכישת דירה) הוא החשש כי אם לא יבחרו בנתיב זה, מאוחר יותר בחייהם יתחרטו על ההחמצה. מהמחקר שלפנינו ניתן להסיק כי בעשותם כך אנשים קונים "ביטוח רגשי" אשר פעמים רבות אין הם זקוקים לו כלל...
