סופר כבשים

"מרדף הכבשה" הוא הספר הכי פחות טוב שתורגם לעברית של הרוקי מורקמי. קדמו לו "הפיל נעלם", "מעבר לגבול דרומית לשמש", "אנדרגראונד" - אסופת סיפורי הנפגעים בהתקפת הגז ברכבת התחתית בטוקיו, ו"יער נורבגי" הנושק למופתיות. בכל זאת, מדובר בספר טוב כשלעצמו ומנחם נוכח העובדה כי זה ספרו השלישי מני רבים של מורקמי שפורסם ב-1982, ומאז, מתברר, הוא רק הלך והשתבח. אולי חשיבותו של התרגום הנ"ל היא ברמת המיפוי ההתפתחותי של מי שנחשב לאחד מגדולי הסופרים של יפן המודרנית יחד עם קזנבורו אואה, בננה יושימוטו ואחרים. בסוף השנה אגב יראה אור ב"זמורה ביתן" תרגום ראשון לעברית של  "The Wind Up Bird Chronicles", שנחשב בעיני רבים לפסגת יצירתו יחד עם "יער נורבגי".

עלילת הספר היא מעין רומן בלשי על גבול הנונסנס, מגובה בארומות ניו אייג'יות שנשמעו מוצקות יותר בתחילת האייטיז (הספר כאמור נכתב בתחילת שנות השמונים). הגיבור, כמו רבים מדמויותיו הגבריות של מורקמי, הוא גבר העומד לחצות את אזור הדמדומים של גיל השלושים, כשהוא קרוע מרוב בדידות קיומית, תלוש כמעט לחלוטין מכל ממד של מציאות, ונמצא במין שלב של חיפוש עצמי, אולי רגע לפני שהוא בוחר את מה שרבים מהדמויות הספרותיות היפניות המודרניות בוחרות – להתאבד, כי להשתגע סתם זה כנראה לא פתרון.

מנגד, חייו יכולים להמשיך להתנהל באותה חוסר תכליתיות שהביאה אותו עד הלום, אבל אין כמו חוקיה של המקריות. צילום תמים לעלון פרסומי של כבשה ועליה סמל של כוכב גורם לו לארוז את עצמו ואת חברתו ואת כל חוסר תוכניותיו לעתיד, ולצאת לאחד האזורים הפראיים של יפן הכפרית, הסוריאליסטית, מלאת מטעמים ספרותיים וגם מרבצי כבשים בלתי נלאים. חוקי המקריות הם גם אלה שגורמים לכך שבמלון שלהם נמצא תמהוני שיודע כל דבר שיש לדעת על כבשים ביפן מאז מלחמת העולם השנייה.

בכל זאת, מורקמי

בעזרתו ובעזרת תושייה, היגיון חסר היגיון ואיום תמידי מצד מי ששלח אותם, מעין דמות ערטיאלית אקס-פיילית בעליל, יוצאים השניים לפתור את התעלומה המופרכת, המעט משעשעת של הכבשה, שהמרדף אחריה אקוויוולנטי ברמות מסוימות למרדפים אחרים בחיינו, מוצדקים יותר או פחות. כלומר, לא את הכבשה אנו מבקשים, אלא אותו מקום פנימי קטן ורוחש תום שאיבדנו במהלך חיינו, אותו מקום שנמצא רק בחלומות וככל הנראה כבר אי אפשר להשיבו.

כצפוי, יש בספר לא מעט פטפטנות יתר, ונונסנסיות ששמה באור מעט מפוקפק את כוונותיו הרציניות של מורקמי לומר משהו מעורר מחשבה ומוצק על המציאות המודרנית ביפן ובחברה המערבית בכלל, ובכל זאת, מבעד לאותו משקל נוצה יחסי של הספר - כל זאת כמובן בהשוואה לספריו האחרים - מבצבצים הרגעים הייחודיים של מורקמי: אותה כתיבה שכמו פוערת לך לב נוסף בזמן הקריאה, אותה רגישות דייקנית, אותו נועם חורפי קודר ושפה מטאפורית ("קווי תעלות הניקוז וקווי הרחובות הצפופים נחרטו בקרקע כמו הקווים הצרובים על קליפת מלון", עמ' 6), ואותה סיבה שבכל זאת כדאי בגללה לקחת את הספר הזה לידיים, ולהמשיך לרדוף אחר כבשים בחלומות.