שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האיש שכתב טלנובלות
    אז'ן סו כתב סיפורי הרפתקאות מופרכים ורומנים עמוסי דרמות מוקצנות. האליטות שנאו אותו, אבל ההמונים קראו בשקיקה

    רק בדוחק, ועם חיוך גדול וקצת לעגני, אפשר לומר ש"מסתרי פאריז" ו"היהודי הנודד" מאת אז'ן סו (Eugene Sue) הם ספרים טובים. מה שאפשר לומר בוודאות הוא, שליצירותיו היתה השפעה עמוקה על התנהלות של כמה עניינים בלתי קשורים בתכלית: ההגות של קרל מרקס בתחום האסתטי, הופעת "עלובי החיים" של ויקטור הוגו – ולידתה של הספרות העברית המודרנית.

     

    הוא היה הרם אורן של זמנו: סופר שהפופולריות שלו הרקיעה שחקים, איל-עיתונות שגילה את כוחו של הסיפור בהמשכים, רופא צבאי של הצי הצרפתי, חבר בסנאט, סוציאליסט, אמן המלודרמה – ובמו ידיו שיכלל לפחות שני ז'אנרים ספרותיים.

     

    לז'אנר הראשון אפשר לקרוא רומן למשרתות, אבל אם נעשה כן נחמיץ את הפואנטה: קוראיו של סו היו גברים ונשים כאחד, וסיפורי האהבה הבלתי-אפשריים שלו אינם העיקר, כי הם שזורים בין קטסטרופות מבעיתות, נסיכים הודים, קללות עתיקות, סופות אימתניות, תככים ישועיים, ירושות נעלמות, עוני משווע, רוצחים צמאי דם וזהויות מתחלפות. האמת היא שסו כתב טלנובלות, הרבה לפני שחלמו על המצאת הטלוויזיה. כאז כן עתה, ההמונים צרכו בשקיקה, האליטות עיקמו את האף, וסו צחק כל הדרך לבנק וקנה לעצמו עוד ועוד עיתונים.

     

    הז'אנר השני שסו תרם לו, באופן פרדוקסלי משהו, הוא הרומן הריאליסטי החברתי. בשנות השישים והשבעים של המאה ה–19, אי אפשר היה למצוא באירופה סופר שלא קרא את כתביו ולא הפנים את המסר: עניים הם גיבורים ספרותיים ראויים. לכתיבה עליהם יש עוצמה - והיא יכולה גם לשנות את מצבם החברתי. אם לא תשנה – לפחות תביא אותו לידיעת הציבור.

     

    הילד התמרד

     

    הוא ידע להתחנף יפה, או לפחות להכיר תודה לפטרונים שלו. הנסיך אז'ן דה בוארנה היה מאוהב ביצירותיו, ולכן נטל לעצמו את שמו הפרטי של הנסיך. את הקיסרית ז'וזפין, גם היא מעריצה, תיגמל בהקדשות נוטפות הערצה בעמודים הראשונים של כתביו.

     

    סו נולד ב-1804 כבן למשפחה עשירה מהמעמד הבינוני-גבוה של פאריז. אבא שלו היה אחד הרופאים החביבים על נפוליאון, והוא קיווה לייסד שושלת, אלא

    שהילד התמרד, עזב את בית הספר בלי כל הכשרה לחיים ועלה על אנייה. הוא לא התבייש להציע את שרותיו הטובים כרופא, למרות שלא למד את המקצוע. המלחים, ככל הנראה, לא התלוננו על כישוריו המפוקפקים, והוא נשאר בים עשר שנים וחלם לכתוב. בתוך כך, נחשף למחוזות אקזוטיים שרוב בני האדם בזמנו, טרם המצאת הצילום, אפילו לא ראו בתמונות. הוא הפליג במרחבי אסיה ואפריקה, אמריקה הצפונית והדרומית, ובעיני-עצמו היה די בכך כדי להכשיר אותו להיות עיתונאי.

     

    ב–1829 התיישב בפאריז והחליט להיות לורד ביירון הצרפתי. העובדה שאביו מת והוריש לו אי אלו מעות סייעה לו לנהל אורח חיים ראוותני, להתלבש בהידור צעקני שהדהים אפילו את הפריזאים, ולכתוב להנאתו הרפתקאות מסמרות שיער שהתרחשו תמיד במחוזות אקזוטיים ביותר וכללו פראים שחורים מסוקסי-שרירים ועלמות ענוגות ומתעלפות. העם אהב, מכירות העיתונים עבורם כתב נסקו, הרייטינג התבטא בתגמול הולם – סו היה הסופר שהרוויח יותר מכל כותב אחר באירופה באמצע המאה ה–19.

     

    הוא אהב להפתיע את קוראיו הנאמנים. פעם כתב סדרה של סיפורים בהמשכים ובהם הגיבורה הראשית היא פירטית, ובגלל זה עד היום זוכרים אותו לטובה בהיסטוריה של הפמיניזם. פעם אחרת, ב"מאטילד", הקדיש את הסיפור לחולייה של החברה הגבוהה, וכיוון היטב לבטן הרכה של הקוראים מן המעמד הבינוני הנמוך.

     

    איש אינו יודע בדיוק כיצד הבין פתאום שחולייה של החברה הם אלה שיצרו בצרפת מעמד חדש של עניים מרודים, החיים בשוליה של העיר וחומקים מכל עין בוחנת של הסדר החדש. ייתכן שקרא ואימץ בחום כמה מן הטרקטטים הסוציאליסטיים שהיו אופנתיים אז. כתבי פרודום ופורייה היו מוכרים לו, והוא הצליח לתרגם את המחאה החברתית למדיום שלו – הרומן הסנטימנטלי – טוב יותר מכל בני זמנו.

     

    קרא ובכו

     

    "מסתרי פאריז", תחילה. אפילו אדגר אלן פו, שחיבב את הספר עד מאוד, נאלץ להודות שמבחינה עלילתית הוא הגזים קצת. הוא תיאר את סמטאותיה האפלות של עיר-העניים, זו שאינה נחשפת לשוכני הבולווארים, בבוטות ובהקצנה: כל עכברוש הוא לפחות פיל, כל דמעת ייסורים היא אגם, וכל גנב קטן מעוטר בהילה שחורה משחור, ויש גם גיבור טוב ועשיר שמציל ממוות עלמה - ובסוף כמובן מתגלה שהיא בתו האובדת. וכולם, כולל האליטות, קראו ובכו ורצו עוד.

     

    בין הקוראים היו שלושה מעניינים: ויקטור הוגו, ש"עלובי החיים" שלו ממשיך מן הנקודה בה כשל כשרונו של סו – ומאפו. כן, מאפו. מחברם של"אהבת ציון" ו"אשמת שומרון", שני הרומנים הראשונים של הסיפורת העברית המודרנית. מאפו לא רצה לכתוב לפיינשמעקערים אלא להמונים – העובדה שההמונים טרם קראו עברית לא הפריעה לו. הוא אמנם הרחיק את עלילותיו לימי התנ"ך, אבל עיצוב הדמויות, הפיתולים המפתיעים עד כדי אי אמון מוחלט והנטייה להגזים בכל תיאור – את אלה לקח הישר מסו.

     

    גם קרל מרקס קרא. הביקורת הספרותית היחידה שכתב מתייחסת ל"מסתרי פאריז". בניגוד לסו, הוא קישר בבהירות בין מצבם של העניים להישגיה החברתיים השליליים של המהפכה התעשייתית, ובצדק עמד על כך שהסוציאליזם של סו היה גם פרימיטיבי וגם סנטימנטלי – ולראייה, מיהו מגנם של העניים אם לא האציל ארתור, שמתחפש לאביון ובכך חודר אל עולמם רק כדי לצאת ממנו מחוזק בצדקתו שלו.

     

    אבל לכו תתווכחו עם ההצלחה. אחרי "מסתרי פאריז" הגיע "היהודי הנודד", שעניינו בשבעה יורשים של אוצר עתיק שניתן ליהודי שמת לפני עידן ועידנים אחרי שהגן בגופו ממש על משפחה נרדפת שהיתה קורבן למלחמות הדת של צרפת במאה ה–7. היורשים לא מכירים זה את זה, יש ביניהם נסיך הודי, תאומות יתומות, לפחות מניאק אחד – וגיבור מרושע שהוא נציגו היישועי של השטן עלי אדמות. אתם יודעים איך זה נגמר ומי מנצח. גם קוראיו של סו ידעו, ובכל זאת, רצו עוד.

     

    אבל המחבר רצה מהוגנות ומכובדות, ולכן תמרן את עצמו לבחירות שאחרי מהפכת 1848 ונהייה ציר סוציאליסטי באסיפה הלאומית של צרפת. בחיי היום יום, הסוציאליזם העיק עליו. הוא נרדם בישיבות, הרבה להיעדר מן הדיונים ונחשב לציר העצל ביותר במוסד המכובד: בעוד שספריו אפשרו לבורגנות לצקצק בלשונה ולעשות משהו למען העניים, פעילותו הפוליטית הסתכמה באפס. ב-1851, אחרי ההפיכה של לואי נפוליאון, יצא מרצונו לגלות בסבואה שהיתה אז חלק מאיטליה, ושם מת בשנת 1857. הוא ראה את ה"פליטונים" שלו – כך כינה את הרומנים הסדרתיים – נכרכים בהמון מהדורות, מתורגמים מייד לכל הלשונות האירופיות החשובות, נקראים שוב ושוב, עד שחינם סר. אבל זה קרה רק חמישים שנה בערך אחרי מותו, וכשכותבים טובים ממנו החלו להידרש ברצינות למצוקה של העניים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום גטי אימג' בנק ישראל
    הספרים נחטפו כלחמניות (אילוסטרציה)
    צילום גטי אימג' בנק ישראל
    הטבות למנויים
    מומלצים