שתף קטע נבחר

לילי לה טיגרֶס

"אהבה. אפילו המחשבה עליה גורמת לחזי להתרומם ולחזור ולטבול בתוך מי הקצף באנחה עמוקה, מלאת כיסופים. לפעמים נדמה לי שלבי הולם בטַקט קבוע אחד - מתי מתי מתי?..." קטע מתוך ספרה החדש והמומלץ של אלונה קמחי שרואה אור בימים אלה

אני מתיישבת. מבריגה את ראש האפרכסת, משיבה אותה למקומה. שוטפת את פני המזיעים במי האמבט, לוגמת מהפרנו.

 

אין בי שקט היום. חוסר הנחת, נטול קווי מתאר, משייט בגוף כמו סם שהוזרק ללא ידיעתי. אותו חוסר נחת שהתחיל בדרכי אל המכון הקוסמטי של מרלן. ככה סתם בצהרי חודש אפריל התעננו השמים והאפירו, ותוך דקות ספורות התרסקו על רחובותיה של תל אביב במלקוש פושר, מאוחר, אורח מבולבל שהגיע למסיבה לאחר שהסתיימה. עוברי אורח מופתעים האיצו את צעדיהם, חלקם מיהרו להסתתר בכניסות בניינים ותחת פרגולות שמעל חלונות ראווה, ואילו אני, מתוך דחף מוזר נעצרתי במקומי, מרימה את פני אל השמים הבצקתיים, מניחה לגשם המאובק, החמים, לשטוף אותי, להרטיב את בגדי, ובעודי עומדת כך צפה ועלתה בי מין אימה חשיכה, נבואת לב שדבר מה עומד לקרות, אולי אסון, אולי שינוי נורא שאין להעלותו על הדעת, וידעתי בו ברגע שיהיה עלי לבחון את חיי מחדש, על כל פרט ומרכיב, ללא פשרות והעלמות עין, בטרם יהיה מאוחר מדי, מאוחר מדי למה, בשם אלוהים. אך נבואת הלב המבועת סירבה להתגלגל בידיעה ברורה יותר, ורק הדחף הנחפז למהר ולערוך ספירת מלאי ללא דיחוי המשיך לדחוק בי גם לאחר שנפסק המלקוש בפתאומיות כשם שהתחיל, והשמש שבה וצרבה את שולי העננים המתפזרים בזהב שאיננו אלא בשורת אביב שהתאחרה.

 

אפילו הטיפולים שעברתי תחת ידיהן של מרלן ושל עוזרתה החירשת-אילמת לא הצליחו לשחרר אותי משרידי אותה אימה משונה, חסרת סיבה, שהאיצה בי לבחון כל פינה של התודעה. אולי שכחתי דבר מה? אפילו מעשה האוננות לא הביא את הרגיעה המצופה. לא בכדי הוא משמש דימוי לפעילות עקרה, שאינה נושאת פרי, למרות העצמאות שלכאורה יש בו, המאפשרת לך לרקוד את חייך ללא גבר הצמוד אל דש בגדך.

 

ברגעים האלה אפילו אני, המאמינה המושבעת בחזון האישה כמשק אוטרקי, מזדהה עם נינוש, שבתגובה על ניסיונותי להדריך אותה איך לשמח את עצמה בעזרת זרנוק המים הידידותי, הגיבה ל"נו? איך? ועכשיו?" שלי בבהייה מזוגגת באריח חרסינה סדוק (כן, כן, עם פרחי זכריני) ובתשובות לקוניות ממש כמו השאלות:

 

"חם. רטוב. לא יודעת. מדגדג כזה. די, נמאס לי, לילי. אפשר להפסיק? בשביל מה זה טוב?" ובאמת - בשביל מה זה טוב?

 

כמובן, אין ספק שנינוש איננה אבן בוחן לליבידו הנשי. הנאות חושניות שבכל זאת מצליחות להתקיים בה מסתכמות בחיטוט חשאי באף ובצליפת הממצאים המגולגלים בקפידה בין אצבע לאגודל אל מתחת לספה. או לחילופין במציצה קולנית של כדורי שוקולד "רוֹשָה" מול הטלוויזיה. אך הרי זוהי רק בדיחה אחת מני רבות של הגורל, שהעניק דווקא לאישה כמו נינוש מראה בעל יכולת היפנוטית לעורר תשוקה בכל אדם הנקרה בדרכה, בלי שתשוקה זו תהדהד ולו בתָו בודד אחד בתוכה פנימה. אפילו ליאון עצמו, על כל יהירותו, פלט פעם שאין לו צורך לשים קרח בוויסקי שלו, מספיק לטבול בכוס את אפה של נינוש, אך מיד סייג את הצהרתו ומצא לה תירוץ בדמות לחץ הדם הנמוך שלה, כי ליאון, כיאה לנזיר של שלמות מוחלטת, אוהב שהעולם יראה אותו כנציגה של שלמות זו.

 

ושוב אני חוזרת - בשביל מה זה טוב? ומשיבה כאוֹרַקל ממוחשב: להשתיק את זעקת הגוף. אך אני יודעת - לא את זעקת הגוף עלי להשתיק אלא זעקה אחרת, נוקבת אלפי מונים, זו שאינה נשמעת באוזן הבלתי מזוינת ועוצמתה כעוצמת גלי הקול האולטרסוניים, שתדירותם חורגת מתחום השמיעה האנושית אך אין דרך להתעלם מקיומם - זעקתה של הנפש הגבוהה. איך אשתיק אותה? איך ארפה את עווית לסתותיה הפעורות? השבעתי אתכן, בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו?

 

שחולת אהבה אני.

 

כה פשוט וכה נורא.

 

וכמה מוזר להיווכח שהעדר של אהוב היפותטי מכאיב ממש כמו העדר של אהוב ממשי! אני בטוחה שזה קורה רק מפני שהצורך באהבה הוא מהות היולית, האישור התקף ביותר שנוכל לקבל לקיומו של אלוהים, ומה שחשוב יותר - להנחה שבצלמו ובדמותו נוצרנו. במאבק האופנתי בצורך לאהוב למען חירות מהזולת יש פגם לוגי, פגם פילוסופי, הוא תוצר פגום של אינדיווידואליזם המועלה על נס, שיירי זבחים שהועלו קורבן לאליליו הפגניים של האני. עבודה זרה. אוננות.

המאבק הזה, המאבק נגד האהבה, הוא חטא כנגד עצם אנושיותך, כי מהי האהבה אם לא ביטוי נשגב ליכולתו של האדם לחרוג מטבעו הראשוני, האנוכי, החייתי?

 

אהבה. אפילו המחשבה עליה גורמת לחזי להתרומם ולחזור ולטבול בתוך מי הקצף באנחה עמוקה, מלאת כיסופים. לפעמים נדמה לי שלבי הולם בטַקט קבוע אחד - מתי מתי מתי? קובע את מקצב הקיום שלי, שכולו ציפייה. אין לדעת את העתיד, יש לרצות בו. אז אני רוצה בו, רוצה בכל עוצמת הרצון שיש בכוחי לגייס. לעולם אני בשלי, מורעלת בצורך, מורעלת ברעיון - מתי מתי מתי?

 

אך alas, לא לנו, בני האנוש הנזקקים, התשובה. כמספר המתאווים כן מספר ההשערות. יש האומרים - היא תבוא כשתחכי לה פחות מכול. יש האומרים - כשרוחך תהיה מוכנה לכבודה. יש האומרים - כשיגיע האדם הנכון. ואילו אני מאמינה שהאהבה הִנה גחמנית ובלתי צפויה ממש כאחת המוזות, והיא עצמה תבחר מתי להראות את פניה הזוהרים. ניסיונותיהם האומללים של בני התמותה לפענח את החוקיות שלה גורמים לה לפהק.

 

ההיקש שלי מכל זה הוא שצריך להיות מוכנה תמיד. בכל רגע ורגע. ולכן היום, אף על פי שאנחנו בסך הכול הולכות לקרקס, אני הולכת ונדרכת כטיגריס מאולף שביב שנייה לפני הזינוק אל חישוק האש.

 

אך הערב עודנו בעובריותו, ואני יכולה להתמכר למים ולשוברט ולצריבת משקה האַניס על לשוני עד שנינוש תגיע, או בעצם תפציע, כי במהותה היא כאחד ממאורות השמים הליליים, ואנחנו נעלה על האוטובוס שייקח אותנו עד גני התערוכה, שבהם תקע הקרקס את פאלוס יתדו העצום.

 

אני מרימה את עצמי בזהירות מתוך המים ומציצה בשעון היד שמונח על שפת הכיור. הסכנה עם נינוש - שהיא נוטה לאחר. היא מאחרת לא בגלל גסות רוח או פיזור דעת אמנותי, שדווקא היה הולם אותה מאוד. לא. נינוש נוטה לאחר בגלל החבר שלה ליאון. אף על פי שליאון עובר טיפול שמטרתו לעזור לו להתגבר על קנאתו החולנית, החשדות נוהגים לתקוף אותו בכל פעם שנינוש יוצאת מהבית, ואז הוא מעכב אותה בפתח דירת הפנטהאוז שלו ומענה אותה בחקירות או - מה שלטענתה גרוע אפילו יותר - בתחנונים לחום ולאהבה שבלעדיהם חייו אינם חיים.

 

לפעמים ליאון עלול להפעיל גם כוח פיסי, החל במתון (דחיפות, סטירות, אגרופים) וכלה בבלתי מתון בעליל (בעיטות בבטן ובפנים, הטחות ראש בקיר, שימוש בחפצים כבדים), ולפוצץ את נינוש במכות, עד שכל האיפור שהוא קונה לה בדיוטי פרי אינו יכול לכסות לא את השפתיים הקרועות ולא את העיניים שטופות הדם ולא את סחוס האף המרוסק.

 

הבעיה סבוכה אפילו יותר משהיא נראית ממבט ראשון - נינוש שייכת לסוג האנשים שברומנים הישנים נהוג היה לכנות "חולניים". היא לוקה בפגם גנטי נדיר, שבשפה המקצועית נקרא תסמונת אהלר-דאנלוס, הכולל רשימה ארוכה של תסמינים, שחלקם כבר הופיעו והשתלבו בחייה וחלקם מן הסתם עתידים להיחשף בנסיבות שיזמן לה גורלה הסורר.

 

מחלתה נתנה בה את אותותיה כבר בינקותה – מתח שרירים נמוך להפליא, שהוא אחד ממאפייני המחלה, מנע ממנה ללמוד להתהפך, לשבת, לזחול וללכת, והיא אובחנה כמי שסובלת מסוג משונה של פיגור התפתחותי - שכלי ופיסי כאחד. אמה המנוחה ידעה לספר לה שנינוש התינוקת היתה דומה לסמרטוט קטן, וכשהורמה באוויר היו ראשה ואיבריה תלויים בלי כל התנגדות, כאילו היתה הכלאה גנטית של בן אנוש וערבה בוכייה. עד עצם היום הזה היא נלחמת בחולשת שריריה בעזרת תרגילי חיזוק - תמהיל מוזר של יוגה, בלט קלאסי, מתיחות, טאי צ'י ושיטת פלדנקרייז, תפריט ספורטיבי שהורכב ולוטש במשך השנים בידי נינוש עצמה והפך לכורח.

 

עורה דק ושקוף, לעתים אף מוזר ולא נעים למגע. עור אלסטי, אלסטי מדי, שנמתח בקלות בגלל מחסור קיצוני בקולגן, שהוא בעצם שורש מחלתה. כשנינוש נפצעת פציעות יומיומיות וזעירות ביותר, פצעיה ממאנים להגליד. עורה מתכסה בסימני חבורות סגולים גם אם החבטה או החבלה שספגה היו קלות יחסית. די לאחוז חזק מדי בזרועה וכבר מסתמנים עליה חמישה שטפי דם פנימיים, כאילו עונתה באלימות. הצלקות שנותרות בעורה עבות ובולטות, אך יש לה רק מעט מאלה - הודות לליאון עיקר חבלותיה פנימיות. קורה שהיא נחתכת בטעות בסכין כשהיא מכינה סלט, או נדקרת בחודם של מספרי הציפורניים - או אז מדממים אותם פצעים עדינים שעה ארוכה, ולא יועילו שטיפות קרות במים זורמים ולא תחבושות גזה הדוקות. עצמותיה רכות וממהרות להישבר - מאז תחילת ידידותנו נחבשה בגבס שלוש פעמים: פעמיים באצבעות ופעם בזרועה הימנית.

 

אך הסימפטום המשונה מכולם הוא התנועתיות המופרזת של מפרקיה, שהודות לה ניחנה בגמישות של נערת גומי וביכולות גופניות האופייניות בעיקר לקוסמים ולאמני בריחה כמו הודיני. היא יודעת לכופף את כפות ידיה לפנים ולאחור כאילו היא חסרת מפרקים לחלוטין. לפעמים כשרוחה טובה היא משעשעת-מזעזעת אותי בתרגילי קרקס כשימפנזה מאולפת - מדליקה ומעשנת סיגריה בעזרת בהונותיה, כורכת את רגליה סביב הצוואר, מפתלת את גפיה סביב גופה כמין קשר אנושי שאין להתירו, שוכבת על בטנה ומגלגלת את גווה כך שמפשעתה נוגעת בקודקודה ורגליה מרקדות לצִדי ראשה בצעדי מחול אוקראיני. אני עצמי מביטה בה בתערובת של היקסמות וסלידה, צוחקת מזועזעת ומפצירה בה לחדול ממעשה הקונדס הסוטה, אך היא מצליחה לפוגג את רצינותי שוב ושוב, מנופפת לעברי בכפות רגליה בתנועות "שלום", דוחסת בוהן שקופת ציפורן לנחירי אפה כמחטטת, מניעה את אוזניה לפנים ולאחור בהבעת תימהון מטופשת במכוּון, עד שאני נכנעת לצחוק הבלתי נשלט ולא נותר לי אלא להשליך עליה גיליונות "לאישה" שאני גונבת מן המרפאה של דוקטור ריקליס, או את הכריות הרקומות שמקשטות את הספה בחדר האורחים שלי, שבו אנחנו מבלות את רוב זמננו המשותף.

 

מיותר לציין שעם נתונים התחלתיים כאלה מוטב היה אילו מצאה נינוש לעצמה בן זוג שמושגיו על מגע פיסי בין גברים ונשים הם, איך לומר, מתונים יותר, אך כידוע הפוגעים בנו הם לעתים האוהבים אותנו יותר מכול, ובאמת אני מופתעת שוב ושוב מעוצמתו וממורכבותו של הרגש כלפי נינוש שמטלטל את ליאון. היא עצמה טוענת שזו הפעם הראשונה והיחידה בחייה שהיא נאהבת בעומק רב-רבדים שכזה, באחריות ובמחויבות כאלה.

 

אם להתעקש על פענוח פסיכולוגי, אפשר לומר שנינוש איננה נפטרת מן היחסים האלה כיוון שחייה כולם הם סדרה בלתי פוסקת של ניצול והתעללות, אבל לא זו סיבתה האמיתית של ההכנעה שבה היא מקבלת את יחסו הלא-ראוי של בן זוגה. סודה טמון ביכולת נדירה לחיות בשדה אינסופי של הווה. בעיניה העבר הוא שרשרת של זיכרונות דהויים בשחור-לבן, ואילו העתיד נעדר ממערכת החשיבה שלה כליל, ולכן נינוש חסרה את היכולת לתכנן, לחשוש, לקוות, להשתוקק או לטפח חלומות. אותו שדה אינסופי של הווה שבו היא מבלה את ימיה ולילותיה הוא פשוט קיום, נשימה, תנועה. אינו טוב ואינו רע. הוא רק ישנו. אני יודעת שאין בתפיסה זו מן החידוש, אך במקרה של נינוש אין מדובר בקונספט פילוסופי שעוצב לאחר שנים של חיפוש ותהייה על פשרו של האושר, אלא סתם מנגנון הגנה מתוחכם של התודעה.

 

נינוש היא החברה הכי טובה שלי. בעצם, החברה היחידה.

 

חברותנו התחילה במרפאת השיניים של דוקטור ישראל ריקליס, שבה אני עובדת כשיננית, אף על פי שנפגשנו בפעם הראשונה כמעט שנתיים קודם לכן. את נסיבות אותו מפגש הייתי מעדיפה לשכוח לנצח, אך כרגיל בעניינים שהשִכחה נאה להם הם מתעקשים להיצרב בזיכרון כאותות קין מיניאטוריים. שבתי ונזכרתי באותו מפגש מביש לעתים תכופות, עד שנתקלתי שוב בנינוש כשהתייצבה במרפאה בחברת ליאון כדי להתקין כתרים מחרסינה בכל הפה, ויהיו אלוהי הרפואה הדנטלית עֵדַי - היא היתה זקוקה לכתרים האלה. אפילו מבטו של ישראל ריקליס, על שלושים שנות שעמומו המקצועי, קפא במאמץ להסתיר את הסלידה שתקפה אותו כשנינוש פתחה את הפה וחשפה שני טורים של שיניים רקובות כמעט עד שורשיהן. שיניים שצבען מחום-שחור עד אפור-פנינה. עקומות, מעוותות ומזרות אימה, כאילו היו גדר יתדות לפתח הגיהינום עצמו.

 

העובדה שפה זה היה ממוקם בפנים סלאביים שקופי עור, שבהם גם העיניים וגם הנחיריים ניחנו באותו לכסון עדין שהפך את יופיין של נשים כאלה למקור השראתם של פושקין ולרמונטוב, שיוותה לרתיעה שחשנו משמעות מטפיסית. גחמנותו של הטבע נחשפה בפנינו בכל הודה הנורא, ורגע ארוך עמדנו שקטים, עד שישראל שבר את השתיקה.

 

"אהם. זה הולך להיות יקר מאוד."

 

וליאון ענה לו מיד, כאילו צפה את דברי הרופא: "תקבל כל מה שתבקש. אני רוצה את הכי טוב, הכי יקר, הכי מעודכן, כי זה מה שמגיע לאישה שאני אוהב".

 

ואני המשכתי להסתכל על נינוש ותהיתי אם היא זוכרת את מפגשנו הראשון, מלא החרפה, אבל היא החזירה לי מבט שטוח, ללא ניצוץ של זיהוי, ואחרי שישראל סיים לצלם את פיה ומזכירתו ישבה ותיאמה עם ליאון סדרה ארוכה של תורים טיפוליים, משכתי את נינוש לחדר שבו עבדתי ונעצתי בה עיניים מתחננות.

 

"את זוכרת אותי? את סולחת?"

 

והיא חייכה אלי את חיוכה המרקיב ואמרה: "זה מת". ואחר כך חזרה ואמרה: "זה מת לגמרי, עכשיו אני מאושרת". ונגעה בידי, מסמנת את תחילתה של הברית בינינו.

 

מתוך "לילי לה טיגרֶס" מאת אלונה קמחי, הוצאת "כתר"

 

"לילי לה טיגרס" הוא ספרה הרביעי של אלונה קמחי, כלת פרס ראש הממשלה לשנת 2001. קדמו לו "אני, אנסטסיה", שזיכה אותה בפרס אקו"ם ליצירה בעילום שם (1993) ובפרס נוצת הזהב (1996) ו"סוזנה הבוכיה", שזיכה אותה בפרס ברנשטיין (1999) ובפרס ויצו צרפת (2002), וכן ספר הילדים "מושלמת והמעגל המכושף".

 

"לילי לה טיגרס" עוקב אחר לילי, שיננית כבדת משקל כבת שלושים שנוסעת בגפה לקרקס בגני התערוכה, שם היא מגלה שהבחור היפני - שבזרועותיו איבדה את בתוליה במטוס לפני שנים - מבקר בארץ. המפגש עמו ועם גור הטיגריס שהוא משאיר אחריו, לצד החברות עם נינוש ומיכאלה נהגת המונית, משנים לבלי הכר את חייה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים