שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מציאות אחרת

    א.ב. יהושע מעז לעשות בספרו החדש מה שרבים וטובים לא עשו, ומכריח אותנו להתבונן במציאות המדממת שלנו באופן הפוך לגמרי מזה שהורגלנו אליו. אריאנה מלמד על ספר שאנחנו זקוקים לו כמו אוויר לנשימה

    במקום אגבי אחד ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" מעיד גיבור הסיפור על עצמו כך: "לא, הוא לא איסטניס משום בחינה, ואין לו שום רתיעה להישיר מבט אל המציאות, אפילו אם היא מרוסקת ופצועה, אבל זה בתנאי שהיא באמת זקוקה למבט".

     

    האם המציאות שלנו – מרוסקת ופצועה יותר מכפי שהיתה אי פעם, באמת זקוקה למבט של סופר?

     

    רשימות רבי המכר שלנו יכולות להעיד שלא. מזה שני עשורים כמעט, הזרם המרכזי של הסיפורת העברית היותר-פופולארית נקווה לאגם רוגע של עיסוק מתמיד

    באישי-פרטי-אינטימי, מנותק לחלוטין מכל מה שמרוסק חברתית ופצוע לאומית. את מלאכת ההנכחה של המציאות בלשון הכתובה העדיפו רוב סופרינו להשאיר בידי העיתונים. אלה פיתחו כאן לשון מכובסת, ביורוקרטית, חפה מכל אותנטיות, לאומית עד קבס: לשון שמאמצת ללא עוררין וללא מבט יחידאי או ביקורתי כל צירוף מלים שמנשב במסדרונות השלטון ומטייח את המציאות עד כי כבר לא ניתן להביט בה נכוחה. כבר איננו יודעים לאמר רצח, כי הלא זה "סיכול ממוקד", ורק אנחנו נרצחים, הם רק נהרגים. כבר איננו חשים שאנחנו מתעמרים בזרים היושבים ביננו כנוגשי-עבדים, כי הרי יש לנו "משטרת הגירה", והיא נלחמת ב"יבוא עובדים", כאילו הללו היו עוד סוג של טובין.

     

    סופרים הם אנשים שאמורים להאמין בכוחה של המילה לשנות מציאות, ובחובתו המצפונית של היוצר לפעול כדי לשנותה. אצלנו, לרוב מקובל שיוצרים יוצאים ידי חובתם זו בעצומות ובהתנסחויות פומביות כשהמצב באמת נראה להם חמור עד כדי ניתוק רגעי משולחן הכתיבה, שם מתהווה עוד כרך בעניין אישי-פרטי-אינטימי. יש כאלה, וכולנו מכירים את השמות, שמקורבים מדי למפלגה כזאת או אחרת, או ליוזמה סהרורית ומתוקשרת. יש כאלה שמלהטטים מעט עבור העיתונים, ותורמים הגיג מזועזע כזה או אחר שמתיישב יפה כל כך בעמודים הראשונים, במסגרות קטנות ותחומות, שחלילה לא יחלחלו המלים אל תוך הלשון הכללית והציבורית ויפיחו בה רוח חיים. העיתונים משתמשים בהם לניגוב המצפון הצבורי, או מה שנותר ממנו אחרי שטייחו אותו בלשונם, עד לאסון הבא.

     

    צריך גם אחרת

     

    אבל המציאות זקוקה למבט של סופר, כי רק מבט כזה – ורצוי של סופר מוכשר במיוחד – יכול להשיב למלים את משמעויותיהן האבודות, לתת לחסרי הפנים שבינינו זהות, ולסייע לכל אחד מן הקוראים, כמו לממונה על משאבי אנוש, "לקחת אחריות על מישהו שבעצם רק חלף על פני". בדיוק שם, בלכידה של הרגע החולף והמבודד במציאות הפצועה, צריך סופר.

     

    א.ב. יהושע הולך כבר שנים רבות, ובעקביות מעוררת התפעלות, בכיוון שאינו מתחבר אל הזרם המרכזי הזה. הפרוזה שלו היא הוכחה שלא רק אפשר אחרת, אלא גם צריך. אחת הסיבות להערכה העצומה שאני רוחשת למפעל הספרותי שלו בכללותו היא בדיוק זו: סירובו העיקש לאפשר לקוראיו להתנתק מן המציאות שבה הם פועלים. אסקפיזם? לא אצלו. וכן, גם הוא יודע שיש מחיר לסירוב העיקש, ומי שאינו מוכן לוותר, מי שאינו מוכן להיות איסטניס, משלם בסופו של דבר באהבה של הקוראים. אם לשון העיתונות תנצח, זה מה שיקרה לו בעקבות "שליחותו של הממונה על יחסי אנוש".

     

    כי יהושע העז לעשות בספר הזה מה שרבים וטובים (יחסית) לא עשו: לגרור פיסות-מציאות מאוד מדממות אל תוך הסיפורת שלו, להכריח אותנו להתבונן בה באופן הפוך לגמרי מזה שהרגילו אותנו מאז החלו אנשים להתפוצץ ברחובות שלנו, ואחר-כך, אולי בתום הקריאה, לקחת אחריות. כן, גם המלים האלה כבר חסרות משמעות, כי ההקשר הציבורי שלהן מתייחס כיום רק למלים הנבובות של מפגעים שמשגרים לעיתונות הודעה על כך שהם-הם המפגעים. לא שמענו, בשנים האחרונות, על לקיחת-אחריות של הצבא, למשל. אם יום אחד ישקע האבק על כל הדם, יישאר הספר הזה כעדות לכך, שיהושע נטל אחריות על המלים וניסה וגם הצליח לעשות בהן מעשה גדול של אנושיות.

     

    שליחותו של הממונה על משאבי אנוש במאפייה ירושלמית ענקית מתחילה כאשר מתגלה כי אחת מהרוגי "הפיגוע של השבוע שעבר" לא זוהתה, והיא מונחת לה בדממה גמורה בין המתים בבית החולים, ובכליה נמצאה עדות לכך שהיתה עובדת של המאפיה. לאיש לא אכפת, אלא שמקומון ירושלמי מחטט מעט במוות הזה ומגלה כי העובדת – פעם קראו לה יוליה רגאייב – פוטרה ממשרתה כפועלת נקיון סמוך למותה, מה שיכול להזיק ליחסי הציבור של המפעל, ומשום כך מחליט בעליו הישיש כי "המצפון הציבורי שלנו מחייב להוכיח שיש אצלנו ערך לכל עובד", ומשגר את הממונה יחד עם ארונה של יוליה רגאייב אל ארצה ומולדתה, משם הגיעה יחד עם בנה, שבינתיים חזר למכורתו כי כאן מסוכן מדי.

     

    הממונה הוא כל-אדם ישראלי, ולכן אין לו שם בספר הזה. גם לאחרים, לבד מן הנרצחת, אין שמות, ולא במקרה. כל אחד מן הנפשות הפועלות בספר הזה מבקשת, כמו כולנו, להתרחק מן המציאות המדממת שלה-עצמה ולהתחפר בסבך של פרוצדורות ביורוקרטיות שמעודדות תפקוד אוטומטי ושכחה. כמו כיכרות הבצק החוורות על פס הייצור טרם הפיכתן ללחם אחיד, "הממונה", "המזכירה", "הכתב", "הקונסולית", "מפקח משמרת הלילה", כל אחד כאן נאחז בהגדרת התפקיד שלו כאילו יש בה נחמה מפני פריעה של הסדר, כאילו מילוי צייתני של דרישות התפקיד הוא ערובה להיאחזות חזקה יותר בחיים. לאט לאט, תוך כדי מסע הזוי לגמרי אל כפר הולדתה של יוליה רגאייב, יגלה הממונה כי ההיפך הגמור מ"תיפקוד" הופך אותו לאנושי, זה – ולא ההחלטה לשנות את שמו של המדור שלו "מכוח אדם" ל"משאבי אנוש". זה – ולא "המצפון הציבורי".

     

    כאוס בין הכריכות

     

    א.ב. יהושע בחר להנכיח בספר זה נרצחת אחת מאלה שלא קיבלו אפילו שורה אחת של אבל ציבורי ומתוקשר. גם כאן המציאות צריכה סופר, וסופר מצוין. בסירובנו להתבונן, מי שחומק ראשון ממבטינו הם אלה שמנענו מהם, בכוח הביורוקרטיה, שייכות לקולקטיב. הפענוח האיטי של זהותה, איסוף קרעי-מידע לספק סיפור חיים, הופך את הנרצחת הבדיונית הזאת בספר לאשה שאולי אי אפשר להתאבל עליה, אבל כבר אי אפשר לתת לה לחלוף על פנינו בלי משים – אבל אל ההכרה הזאת מגיעים גם הגיבורים וגם הקוראים באיחור, מפני שהיא הרי גוויה, ואפילו גוויה חנוטה, מה שמעכב את מסע ההלוויה שלה בספר והופך אותו למסע של גילוי-עצמי עבור הממונה. ובכל מסע, הסטיות מן הדרך חשובות מן הדרך עצמה – ושרשרת מקרית של ארועים זעירים מוציאה את המסע הזה מן הכוונות הממלכתיות שלו אל מחוזות של אי הבנה, חולשת אנוש פשוטה – ואפילו קומיות מלבבת.

     

    והממונה ישוב ממנו עם תחושה חריפה של אחריות אישית, שאולי – ואני בטוחה שיהושע היה רוצה בכך – תחלחל מן הדפים אל ליבותיהם של קוראים.

     

    את "שליחותו של הממונה" מתעד מספר יודע כל, שבוחר במבט מרוחק וקצת אירוני כדי להניע את גלגלי הסיפור, מבט צ'כובי מובהק, אבל יש בו עוד כמה קולות דוברים, כולם שייכים לדמויות אגביות מאד בעלילה, שגם להן דרך משלהן להתבונן במציאות. והנה, בארצה של יוליה רגאייב – גם לארץ אין שם, אבל אנחנו הרי לא זקוקים לו, כי כבר תייגנו אותה כ"רוסית" – משמיע יהושע את קולם של מתבוננים שפויים מאיתנו, ורק בפיהם הוא יכול לשים את כל עוצמת הכאב. כשמסע ההלוויה הארוך מתעכב וצריך לשים את הארון בפינה כלשהי, פולשים הממונה וחבריו-למסע לבית מגורים ומניחים שם את קופסת העץ והגוויה בתוכה. והנה מה שיש לקול הדובר של דיירי הבית לומר לממונה ולנו: "האם לאחר שחיללתם את ארץ הקודש, ולאחר שהפכתם את ההרג ואת ההרס למעשה של יום יום, אתם רשאים גם לדרוס את הנפש של האחרים? האם משום שאתם ואויביכם אדישים ומטורפים, הורגים ומתאבדים, הורסים ומפוצצים בלי חשבון, אתם גם מעיזים להיכנס בלי הסבר ובלי רשות לחצר פנימית של בית מגורים בארץ לא לכם, להפקיר בה ארון מתים ולהיעלם בקלות שחצנית?"

     

    ובדיוק בשל האפשרות ליצור את המבט הזה, ואת האנשים הדוברים האלה, היינו זקוקים כמו אוויר לנשימה לספר הזה של א.ב. יהושע.

    כי ממנו אפשר לראות את מה ששכחנו מרוב דיבורים ציבוריים. אפשר להבין שההרג, לא משנה מי ההורג, משכיח מאיתנו אפשרות להתבונן ביחסי האנוש שלנו ולזכור שתמיד יש שם "אחר".

     

    אתם מוזמנים להתבונן במציאות שלו, ובשלכם. יותר מזה לא יכול אפילו סופר מצוין כמוהו לעשות: לכלוא רגעים קטנים וקשים מאד מתוך כאוס גדול בין כריכות, לברוא בהן עולם נהיר ומוכר, ולהמשיך ולהטריד את המצפון האישי, הלא-ציבורי. אם תבחרו בכרכים אחרים, מלטפים ומנחמים יותר – זה לא יהיה בגלל כתיבתו של יהושע, אלא בגלל מצבו העגום של המצפון.

     

    "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" מאת אברהם ב. יהושע, הוצאת "הספריה החדשה"
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: צביקה טישלר
    יהושע. מעשה גדול של אנושיות
    צילום: צביקה טישלר
    עטיפת הספר
    לקרוא את מה ששכחנו
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים