ביקורת הצגה: "אבל אותה צמה"

זו ההצגה השנייה תוך חודשיים שמועלית על במה רפרטוארית ומתמקדת במשפחה המזרחית המסוכסכת ובמרכזה דמותו השתלטנית והכריזמטית של האב הפטריארכלי.

אם ב"קפה בגדד" ניסה אלי דורחיים לשרטט את סיפור העלייה מעיראק כסיפור המרידה הגדולה של הבנים המדוכאים נגד האב הרודן ותרבותו הערבית-יהודית, הרי שב"הצמה של אבא" מנסים אמנון לוי ורמי דנון להציג את הסיפור ההפוך של השיבה המסויגת של דור הבנים אל שורשיהם. זאת, באמצעות פיוס על סף מוות בין עזרא ספיר, סוחר שתלטן וקשה עורף, לבנו הצעיר והרגיש אמיר, שהעדיף לגדל צמה, ללמוד רפואה סינית ואפילו ללכת לפסיכולוג, רק כדי להרחיק עצמו מהשפעת אביו.

הדרמה אמנם סובלת קצת מעודף התערבויות של דמות הפסיכולוג (אלי גורנשטיין), שמפרשן את הסיפור לעייפה, אבל דנון כבמאי מעמיד דרמה קצבית וקולחת עם הרבה הומור. גאולה נוני, אלון דהן ותחיה דנון עושים עבודה טובה בתור המשפחה המכרכרת סביב מיטת חוליו של האב ועדי גילת מצוינת בתור החברה שמתגייסת לתוכניתו המוזרה של אמיר לשמח את אביו לפני מותו.

איציק כהן אמנם גורר את דמות האב לתחום הקריקטורה בתמונות הראשונות, אבל לקראת הסוף הוא חושף פן אנושי ונוגע ללב. אך לב ההצגה נמצא בביצוע הרגיש של אמיר קריאף בדמות הבן הסורר, שנאבק עם רגשותיו כלפי אביו. הביצוע האמין והחושפני שלו מעניק להצגה את העומק הרגשי שלה ובונה דרמה אנושית ומשכנעת הנוגעת בשאלות יסודיות של יחסי אבות ובנים.