שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פו הדב

    מאז נולד ב-1926, הפך פו הדב לגיבור ספרות, לכוכב תיאטרון קולנוע וטלוויזיה, לסמל אופנה, למושא של מחקרים אקדמיים ולאחד הצעצועים הנמכרים ביותר בעולם. הספר ראה אור לראשונה בעברית בהוצאת "מחברות לספרות" בשנת 1945 בתרגומם של ו' ישראלית וא"ד שפירא. מהדורה חגיגית מביאה את תרגומה החדש והעדכני של אבירמה גולן בליווי איורי הצבע המקוריים של א"ה שפרד. להלן פרק מתוכו, בו איה החמור מאבד זנב ופו מוצא אותו. אל תחמיצו

    הַחֲמוֹר הָאָפֹר וְהַזָּקֵן, אִיָּה, עָמַד לְבַדּוֹ בְּחֶלְקַת דַּרְדָּרִים בַּיַּעַר. הוּא הִצִּיב אֶת רַגְלָיו הַקִּדְמִיּוֹת בְּפִשּׂוּק רָחָב, הִטָּה אֶת רֹאשׁוֹ הַצִּדָּה, וְחָשַׁב עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים. לִפְעָמִים חָשַׁב לְעַצְמוֹ בְּעֶצֶב "לָמָּה?", לִפְעָמִים חָשַׁב "בִּגְלַל מָה?", לִפְעָמִים חָשַׁב "בְּמִדַּת מָה?" – וְלִפְעָמִים לֹא יָדַע בִּכְלָל עַל מָה הוּא חוֹשֵׁב. לָכֵן, כְּשֶׁבָּא פּוּ הַדֹּב וְהִתְקָרֵב אֵלָיו בִּצְעָדִים כְּבֵדִים, אִיָּה שָׂמַח מְאוֹד שֶׁהוּא יָכוֹל כְּבָר לְהַפְסִיק קְצָת לַחְשֹׁב, כְּדֵי לְהַגִּיד לוֹ בְּקוֹל עָגוּם, "מָה נִשְׁמָע אֶצְלְךָ?"

     

    "וּמָה שְׁלוֹמְךָ אַתָּה?" שָׁאַל פּוּ הַדֹּב.

     

    אִיָּה הֵנִיד אֶת רֹאשׁוֹ מִצַּד לְצַד.

     

    "לֹא כָּל כָּךְ מָה," אָמַר. "כְּבָר הַרְבֵּה זְמַן שֶׁאֲנִי בִּכְלָל לֹא מַרְגִּישׁ כָּל כָּךְ מָה."

     

    "אוֹי וַאֲבוֹי," אָמַר פּוּ. "אֲנִי מִצְטַעֵר. בּוֹא נִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ רֶגַע."

     

    וְאִיָּה עָמַד לוֹ שָׁם וּבָהָה בְּעֶצֶב בָּאֲדָמָה, וּפּוּ הַדֹּב הִקִּיף אוֹתוֹ הַקָּפָה שְׁלֵמָה.

     

    "תַּגִּיד, מָה קָרָה לַזָּנָב שֶׁלְּךָ?" הוּא שָׁאַל בְּתִמָּהוֹן.

     

    "מָה קָרָה לוֹ?" שָׁאַל אִיָּה.

     

    "הוּא אֵינֶנּוּ."

     

    "אַתָּה בָּטוּחַ?"

     

    "תִּרְאֶה: זָנָב – אוֹ שֶׁהוּא יֶשְׁנוֹ, אוֹ שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ. אִי אֶפְשָׁר לִטְעוֹת בָּעִנְיָן הַזֶּה. וְהַזָּנָב שֶׁלְּךָ אֵינֶנּוּ!"

     

    "אָז מָה יֶשְׁנוֹ?"

     

    "שׁוּם דָּבָר."

     

    "בּוֹא נִרְאֶה," אָמַר אִיָּה וְהִסְתּוֹבֵב לְאַט-לְאַט אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נִמְצָא הַזָּנָב זְמַן קָצָר לִפְנֵי כֵן. אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁלֹּא הִצְלִיחַ לִתְפֹּס אוֹתוֹ, הִסְתּוֹבֵב לַצַּד הַשֵּׁנִי, עַד שֶׁחָזַר לְאוֹתוֹ מַצָּב שֶׁבּוֹ עָמַד בַּהַתְחָלָה, וְאָז הוֹרִיד אֶת הָרֹאשׁ וְהִבִּיט בֵּין הָרַגְלַיִם הַקִּדְמִיּוֹת, וּלְבַסּוֹף, בַּאֲנָחָה אֲרֻכָּה וַעֲצוּבָה, אָמַר: "אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה צוֹדֵק."

     

    "בֶּטַח שֶׁאֲנִי צוֹדֵק," אָמַר פּוּ.

     

    "עַכְשָׁו הַכֹּל הִתְבַּהֵר," אָמַר אִיָּה בְּקוֹל עָגוּם, "זֶה מַסְבִּיר הַכֹּל. לֹא פֶּלֶא."

     

    "בֶּטַח הִשְׁאַרְתָּ אוֹתוֹ בְּאֵיזֶה שֶׁהוּא מָקוֹם," אָמַר פּוּ הַדֹּב.

     

    "בֶּטַח מִישֶׁהוּ לָקַח אוֹתוֹ," אָמַר אִיָּה. "כָּל כָּךְ מַתְאִים לָהֶם," הוֹסִיף לְאַחַר שְׁתִיקָה אֲרֻכָּה.

     

    פּוּ הִרְגִּישׁ שֶׁהוּא מֻכְרָח לְהַגִּיד עַל זֶה מַשֶּׁהוּ מוֹעִיל, אֲבָל לֹא יָדַע בְּדִיּוּק מָה, וּבִמְקוֹם זֶה הֶחְלִיט לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ מוֹעִיל.

     

    "אִיָּה," הוּא אָמַר בַּחֲגִיגִיּוּת, "אֲנִי, פּוּ הַדֹּב, אֶמְצָא לְךָ אֶת הַזָּנָב."

     

    "תּוֹדָה, פּוּ," עָנָה אִיָּה, "אַתָּה חָבֵר אֲמִתִּי," אָמַר. "בְּנִגּוּד לַאֲחֵרִים."

     

    וְכָךְ יָצָא פּוּ הַדֹּב לְחַפֵּשׂ אֶת הַזָּנָב שֶׁל אִיָּה.

     

    בֹּקֶר נָעִים שֶׁל אָבִיב הָיָה בַּיַּעַר כְּשֶׁיָּצָא לְדַרְכּוֹ. עֲנָנִים רַכִּים וּקְטַנִּים שִׂחֲקוּ בְּעַלִּיזוּת בְּשָׁמַיִם כְּחֻלִּים. מִדֵּי פַּעַם דִּלְּגוּ לִפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, כְּאִלּוּ הִתְכַּוְּנוּ לְכַבּוֹת אוֹתָהּ, וּלְפֶתַע גָּלְשׁוּ לָהֶם הָלְאָה, לְפַנּוֹת מָקוֹם לֶעָנָן הַבָּא בַּתּוֹר. בֵּינֵיהֶם וּמִבַּעַד לָהֶם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֹמֶץ; וְחֻרְשַׁת שִׂיחִים אַחַת, שֶׁהִתְעַטְּפָה בְּמַחֲטֵי אַשּׁוּחַ כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, נִרְאֲתָה עַכְשָׁו זְקֵנָה וּמְרֻשֶּׁלֶת מוּל רִקְמַת הַתַּחְרָה הַיְּרֻקָּה-רַעֲנַנָּה שֶׁטָּווּ עֲצֵי הָאָשׁוּר בְּחֵן כֹּה רַב. בֵּין שִׂיחִים וּבֵין חֻרְשׁוֹת צָעַד לוֹ הַדֹּב; יָרַד בְּמִדְרוֹנוֹת רַחֲבֵי יָדַיִם שֶׁל רֹתֶם וְאַבְרָשׁ, חָצָה נְתִיבֵי מַיִם מְסֻלָּעִים, טִפֵּס עַל גְּדוֹת נַחַל תְּלוּלוֹת מֵאֶבֶן חוֹל, שָׁב וְנִכְנַס לִסְבַךְ הָאַבְרָשׁ, וּלְבַסּוֹף, עָיֵף וְרָעֵב, הִגִּיעַ אֶל חֹרֶשׁ מֵאָה הָעֵצִים. כִּי שָׁם, בְּחֹרֶשׁ מֵאָה הָעֵצִים, חַי לוֹ יַנְשׁוּף.

     

    "וְאִם מִישֶׁהוּ יוֹדֵעַ מַשֶּׁהוּ עַל מָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה," אָמַר הַדֹּב לְעַצְמוֹ, "זֶה יַנְשׁוּף, שֶׁיּוֹדֵעַ מַשֶּׁהוּ עַל כָּל דָּבָר – אוֹ שֶׁהַשֵּׁם שֶׁלִּי הוּא לֹא וִינִי הַפּוּ," אָמַר, "וְהַשֵּׁם שֶׁלִּי הוּא כֵּן וִינִי הַפּוּ, אָז הִנֵּה לָכֶם, בְּבַקָּשָׁה."

     

    יַנְשׁוּף גָּר בְּ"צַמֶּרֶת עַרְמוֹנִים", בֵּית מְגוּרִים רַב קֶסֶם וְהָדָר שֶׁל יָמִים עָבָרוּ, מְפֹאָר מִכָּל בַּיִת אַחֵר, אוֹ כָּךְ לְפָחוֹת הוּא נִרְאָה בְּעֵינֵי הַדֹּב, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ לוֹ גַּם מַקּוֹשׁ וְגַם פַּעֲמוֹן. מִתַּחַת לַמַּקּוֹשׁ הָיְתָה פִּתְקָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ כָּךְ:

     

    נָה לִי צַלְצֵל אִים מְאֻנְיָנִים בֶּתּוּשְׁבָע

     

    וּמִתַּחַת לְחֶבֶל הַפַּעֲמוֹן הָיְתָה פִּתְקָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ כָּךְ:

     

    נָה לִין קוֹשׁ אִים לֹא מְאֻנְיָנִים בֶּתּוּשְׁבָע

     

    אֶת הַפִּתְקָאוֹת הָאֵלֶּה כָּתַב כְּרִיסְטוֹפֶר רוֹבִּין, הַיָּחִיד בַּיַּעַר שֶׁשָּׁלַט בִּכְתִיב; כִּי יַנְשׁוּף, שֶׁהָיָה חָכָם גָּדוֹל בִּתְחוּמִים רַבִּים, יָדַע אָמְנָם לִקְרֹא וְלִכְתֹּב בִּכְתִיב נָכוֹן אֶת הַשֵּׁם שֶׁל עַצְמוֹ, נַשְׁיוּף, אֲבָל מִשּׁוּם-מָה הָיָה מִתְרַסֵּק לִרְסִיסִים לְנֹכַח מִלִּים מֻרְכָּבוֹת כְּמוֹ אֲבַעְבּוּעוֹת אוֹ לֶחֶמְעִמְחֶמְאָה.

     

    פּוּ קָרָא אֶת שְׁתֵּי הַפִּתְקָאוֹת בְּעִיּוּן רַב. תְּחִלָּה מִיָּמִין לִשְׂמֹאל, וְאַחַר כָּךְ, כְּדֵי לִהְיוֹת בָּטוּחַ שֶׁלֹּא דִּלֵּג עַל מַשֶּׁהוּ, מִשְּׂמֹאל לְיָמִין. וְאָז, לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן, הִקִּישׁ עַל הַדֶּלֶת בַּמַּקּוֹשׁ וּמָשַׁךְ בְּחֶבֶל הַפַּעֲמוֹן, וְאַחַר כָּךְ מָשַׁךְ בְּחֶבֶל הַפַּעֲמוֹן וְהִקִּישׁ בַּמַּקּוֹשׁ, וְקָרָא בְּקוֹל רָם מְאוֹד: "יַנְשׁוּף, אֲנִי מְעֻנְיָן בִּתְשׁוּבָה! זֶה הַדֹּב מְדַבֵּר כָּאן!", וְהַדֶּלֶת נִפְתְּחָה, וְיַנְשׁוּף הֵצִיץ הַחוּצָה.

     

    "שָׁלוֹם, פּוּ," הוּא אָמַר. "מָה מַצַּב הָאֵרוּעִים?"

     

    "עָצוּב נוֹרָא," אָמַר פּוּ, "כִּי אִיָּה, שֶׁהוּא חָבֵר שֶׁלִּי, אִבֵּד אֶת הַזָּנָב. וְהוּא מִסְתּוֹבֵב בִּגְלַל זֶה שָׁפוּף לְגַמְרֵי. אָז אוּלַי אַתָּה מוּכָן לַעֲשׂוֹת לִי טוֹבָה וּלְהַגִּיד לִי בְּבַקָּשָׁה אֵיךְ מוֹצְאִים לוֹ אֶת הַזָּנָב?"

     

    "טוֹב, אִם כֵּן," אָמַר יַנְשׁוּף, "לְהַלָּן הַשִּׁיטוֹת הָעִקָּרִיּוֹת הַנְּהוּגוֹת בְּמִקְרִים מֵעֵין אֵלֶּה."

     

    "מָה זֹאת אוֹמֶרֶת הַשְּׁטוּקָרִיּוֹת עַל הַנְּעוּגוֹת?" פּוּ שָׁאַל, "כִּי אֲנִי דֹּב שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט מְאוֹד שֵׂכֶל בָּרֹאשׁ, וּמִלִּים אֲרֻכּוֹת מַטְרִידוֹת אוֹתִי."

     

    "זֹאת אוֹמֶרֶת, מָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת."

     

    "אָה, זֶה מָה שֶׁזֶּה אוֹמֵר. אָז מִצִּדִּי זֶה בְּסֵדֶר גָּמוּר," אָמַר פּוּ בַּעֲנָוָה.

     

    "לְהַלָּן מָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת. קֹדֶם כֹּל, לְהַקְצְצְצוֹת פְּרָס. שֵׁנִית –"

     

    "רַק רֶגַע," פּוּ אָמַר וְהֵנִיף כַּפָּה, "מָה עוֹשִׂים עִם הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁ – מָה אָמַרְתָּ? בְּדִיּוּק כְּשֶׁהִתְחַלְתָּ לְהַגִּיד, הִתְעַטַּשְׁתָּ."

     

    "לֹא הִתְעַטַּשְׁתִּי."

     

    "כֵּן הִתְעַטַּשְׁתָּ, יַנְשׁוּף."

     

    "תִּסְלַח לִי, פּוּ, אֲבָל לֹא הִתְעַטַּשְׁתִּי. אִי אֶפְשָׁר לְהִתְעַטֵּשׁ בְּלִי לָשִׂים לֵב."

     

    "כֵּן, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָשִׂים לֵב אִם לֹא הָיְתָה הִתְעַטְּשׁוּת."

     

    "מָה שֶׁאָמַרְתִּי, זֶה שֶׁקֹּדֶם כֹּל צָרִיךְ לְהַקְצְצְצוֹת פְּרָס."

     

    "הִנֵּה, שׁוּב אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת זֶה," אָמַר פּוּ בְּעֶצֶב.

     

    "פְּרָס!" אָמַר יַנְשׁוּף בְּקוֹל רָם מְאוֹד. "נִכְתֹּב פֶּתֶק, וְנוֹדִיעַ שֶׁנִּתֵּן מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל מְאוֹד לְמִי שֶׁיִּמְצָא אֶת הַזָּנָב שֶׁל אִיָּה."

     

    "אֲנִי מֵבִין, אֲנִי מֵבִין," אָמַר פּוּ וְהִנְהֵן. "אִם כְּבָר מְדַבְּרִים עַל מַשֶּׁהוּיִים גְּדוֹלִים," הוֹסִיף בְּהַבָּעָה חוֹלְמָנִית, "בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֲנִי לוֹקֵחַ לְעַצְמִי מַשֶּׁהוּ קָטָן בְּשָׁעָה – בְּעֵרֶךְ בַּשָּׁעָה הַזֹּאת בַּבֹּקֶר," וְהוּא הִבִּיט בִּכְמִיהָה אֶל הַמְּזָוֶה בְּפִנַּת חֲדַר הָאוֹרְחִים שֶׁל יַנְשׁוּף. "רַק אֵיזֶה טְעִימָה שֶׁל חָלָב מְמֻתָּק אוֹ מָה שֶׁזֶּה לֹא יִהְיֶה, וְאוּלַי אֵיזֶה לֵק קָטָן שֶׁל דְּבַשׁ –"

     

    "טוֹב, אִם כֵּן," יַנְשׁוּף אָמַר. "נִכְתֹּב אֶת הַפֶּתֶק הַזֶּה, וְנִתְלֶה אוֹתוֹ בְּכָל הַיַּעַר."

     

    "לֵק שֶׁל דְּבַשׁ," מִלְמֵל פּוּ לְעַצְמוֹ, "אוֹ – אוֹ לֹא. לְפָחוֹת עַכְשָׁו לֹא." וְהוּא נֶאֱנַח אֲנָחָה עֲמֻקָּה, וְנִסָּה בְּכָל כֹּחוֹ לְהַקְשִׁיב לַדְּבָרִים שֶׁיַנְשׁוּף אָמַר.

     

    אֲבָל יַנְשׁוּף הִמְשִׁיךְ עוֹד וָעוֹד, וְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִלִּים אֲרֻכּוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר, עַד שֶׁבְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר חָזַר לַנְּקֻדָּה שֶׁמִּמֶּנָּה הִתְחִיל, וְהִסְבִּיר שֶׁמִּי שֶׁאָמוּר לִכְתֹּב אֶת הַפִּתְקָה הוּא כְּרִיסְטוֹפֶר רוֹבִּין.

     

    "הוּא זֶה שֶׁכָּתַב בִּשְׁבִילִי אֶת הַהוֹדָעוֹת שֶׁתְּלוּיוֹת אֶצְלִי בַּכְּנִיסָה. רָאִיתָ אוֹתָן, פּוּ?"

     

    בְּמֶשֶׁךְ שָׁעָה אֲרֻכָּה פּוּ כְּבָר עָנָה פַּעַם "כֵּן" וּפַעַם "לֹא", בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, עַל כָּל מָה שֶׁיַּנְשׁוּף אָמַר, וּמִפְּנֵי שֶׁבַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה הוּא אָמַר "כֵּן, כֵּן", עַכְשָׁו הוּא אָמַר "לֹא, בֶּאֱמֶת שֶׁלֹּא", מִבְּלִי לָדַעַת בִּכְלָל עַל מָה יַנְשׁוּף מְדַבֵּר.

     

    "לֹא רָאִיתָ אוֹתָן?" אָמַר יַנְשׁוּף, מֻפְתָּע בְּמִקְצָת. "בּוֹא תִּסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶן עַכְשָׁו."

     

    וְהֵם יָצְאוּ הַחוּצָה, וּפּוּ הִבִּיט בַּמַּקּוֹשׁ וּבַפִּתְקָה שֶׁמִּתַּחְתָּיו, וְהִבִּיט בְּחֶבֶל הַפַּעֲמוֹן וּבַפִּתְקָה שֶׁמִּתַּחְתָּיו, וּכְכֹל שֶׁהִבִּיט בְּחֶבֶל הַפַּעֲמוֹן, כָּךְ נִדְמֶה הָיָה לוֹ, יוֹתֵר וְיוֹתֵר, שֶׁהוּא כְּבָר רָאָה מַשֶּׁהוּ כָּזֶה, אֵיפֹשֶׁהוּ, מָתַישֶׁהוּ.

     

    "חֶבֶל מַקְסִים, לֹא?" אָמַר יַנְשׁוּף.

     

    פּוּ הִנְהֵן.

     

    "הוּא מַזְכִּיר לִי מַשֶּׁהוּ," אָמַר. "אֲבָל אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ לַחְשֹׁב מָה. אֵיפֹה מָצָאתָ אוֹתוֹ?"

     

    "נִתְקַלְתִּי בּוֹ בְּמִקְרֶה בַּיַּעַר. הוּא הָיָה תָּלוּי עַל אֵיזֶה שִׂיחַ, וּבַהַתְחָלָה חָשַׁבְתִּי שֶׁמִּישֶׁהוּ גָּר שָׁם, אָז צִלְצַלְתִּי בּוֹ, וְשׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה, אָז צִלְצַלְתִּי בּוֹ עוֹד פַּעַם בְּקוֹל רָם מְאוֹד, וְאָז הוּא נִתְלַשׁ וְנִשְׁאַר לִי בַּיָּד, וְהָיָה נִרְאֶה שֶׁאַף אֶחָד לֹא רוֹצֶה אוֹתוֹ, אָז לָקַחְתִּי אוֹתוֹ הַבַּיְתָה וְ –"

     

    "יַנְשׁוּף," אָמַר פּוּ בְּכֹבֶד רֹאשׁ, "עָשִׂיתָ טָעוּת. מִישֶׁהוּ כֵּן רוֹצֶה אוֹתוֹ."

     

    "מִי?"

     

    "אִיָּה, הֶחָבֵר הַיָּקָר שֶׁלִּי אִיָּה. הוּא – הוּא אָהַב אוֹתוֹ."

     

    "אָהַב אוֹתוֹ?"

     

    "הוּא הָיָה קָשׁוּר אֵלָיו," אָמַר וִינִי הַפּוּ בְּעֶצֶב.  

     

    וּבְמִלִּים אֵלֶּה נִתֵּק פּוּ הַדֹּב אֶת הַזָּנָב מֵהַדֶּלֶת וְהֶחֱזִיר אוֹתוֹ לְאִיָּה, וְאַחֲרֵי שֶׁכְּרִיסְטוֹפֶר רוֹבִּין נָעַץ אוֹתוֹ עִם מַסְמֵר בַּמָּקוֹם הַנָּכוֹן, אִיָּה פִּזֵּז לוֹ בַּיַּעַר וְכִשְׁכֵּשׁ בַּזָּנָב בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁפּוּ הִרְגִּישׁ שֶׁתּוֹקֶפֶת אוֹתוֹ חֻלְשָׁה מְשֻׁנָּה, וְהוּא נֶאֱלַץ לְמַהֵר הַבַּיְתָה וּלְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בַּאֲרוּחָה קַלָּה. וּכְשֶׁקִּנֵּחַ אֶת הַפֶּה כַּעֲבֹר חֲצִי שָׁעָה, שָׁר לְעַצְמוֹ בְּגַאֲוָה:

     

    מִי מָצָא אֶת הַזָּנָב?

     

    "זֶה אֲנִי," אָמַר הַדֹּב,

     

    "בְּאַחַת, אוֹ דֵּי קָרוֹב,

     

    (רַק שֶׁזֶּה הָיָה בְּרֶבַע לְאַחַת עֶשְׂרֵה בְּעֵרֶךְ)

     

    אֲנִי מָצָאתִי אֶת הַזָּנָב!"

     

    מתוך "פו הדב", מאת א.א. מילן, תרגום: אבירמה גולן, הוצאת "מחברות לספרות".

     

    אלן אלכסנדר מילן (1882-1956) היה מחזאי, משורר וסופר בריטי. הוא החל את דרכו הספרותית כעורך של עיתון הסטודנטים, גרנטה, באוניברסיטת קיימברידג' ובתום לימודיו התמנה לעורך בכתב העת הסטירי פאנץ'. את סיפורי פו הדב נהג לספר לבנו כריסטופר לפני השינה, והדמויות בסיפורים היו הצעצועים של חדר הילדים.

     

    באותו חדר ממש צייר אותם המאייר ארנסט האוארד שפרד ( 1976-1879), שעבד יחד עם מילן בכתב העת פאנץ'. שיתוף הפעולה הנדיר בין השניים הוליד את סדרת הספרים: "פעוטים היינו", "פו הדב", "אנחנו שנינו" ו"הבית בקרן פו", שתורגמו לעברית וראו אור גם כן בהוצאת "מחברות לספרות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איה שמח מאוד שהוא יכול כבר להפסיק לחשוב
    איור: א"ה שפרד
    "שלום פו", הוא אמר, "מה מצב האירועים?"
    איור: א"ה שפרד
    במשך שעה ארוכה פו כבר ענה פעם "כן" ופעם "לא"
    איור: א"ה שפרד
    איור: א"ה שפרד
    כריסטפור רובין נעץ אותו עם מסמר במקום הנכון
    איור: א"ה שפרד
    לאתר ההטבות
    מומלצים