החיים על המתים
לו היה שרון מנהיג אמיתי, לו היה מופז גבר אמיתי, הם היו מודיעים בקול רם וצלול כי בשבועות הקרובים גם הם נוסעים רק באוטובוסים ומטיילים ללא שכפ"ץ
אומה שלמה מצטנפת עתה בפינה ככלבלב שהשתין על השטיח, ממתינה בהכנעה לחבטה האכזרית שבוא תבוא.
לאיש הרי אין ספק שהיא תבוא. רק ה-י-כ-ן היא תבוא, עדיין לא ידוע. וגם מי הם המתים-החיים שמהלכים בינתיים בקירבנו, עדיין לא ידוע. שכחו להודיע להם מראש, או לבקש את הסכמתם, בטרם נודבו להקריב את חייהם על מזבח שעשועי המלחמה של שרון ומופז. מי ייתן וינעמו להם ימיהם האחרונים, בטרם ינעמו להם רגבי עפרם.
אבל חוץ מזה - הצלחה מסחררת: הקואליציה שוב מאוחדת, ראש הממשלה יעמוד ביתר קלות בהצבעות האי-אמון, במרכז הליכוד מפציעים שוב חיוכי שביעות רצון, המתנחלים מחייכים כחתולים שזכו במנת שמנת, "תוכנית ההינתקות" הולכת ונופחת ב"ה את נשמתה בעודה בבטן אביה, ויש גם תקוות-מה שבמשטרה ובפרקליטות יהרהרו אנשים הרהור שני ושלישי בטרם יעמיקו לנבור בתיקי האיש הגיבור אשר הדביר במו-ידיו את האיש בכיסא הגלגלים. מושלם. ממש מושלם.
זולת עניין אחד קטן: הטרור. זה - לא ממש ניזוק. למען האמת, די ברור שהוא דווקא יתגבר. הסיכול הזה, אף יותר מכל שאר הסיכולים, יהיה כשמן בעצמותיו. אך זו לא עילה לדאגה או להשבתת השמחה. נהפוך הוא: מנה נאה וסדירה של טרור הרי חיונית להמשך תפקודה התקין של ממשלת שרון. רק כך היא יכולה להתמיד ולעסוק במשלח היד היחיד שבו היא מיומנת באמת: זריית הרג וחורבן על כל סביבותיה. רק כך היא יכולה להסיט את תשומת הלב הציבורית מן האמיתות הנוגות על מצבה הפתטי של ישראל. רק כך היא יכולה לנשוף אדים חמים אל תוך בלון גבריותה המידלדלת.
אין טעם להתפלמס עם החבורה השולטת בנו. הם מעבר לוויכוח. טבעם שולט בהם, וטבעם חזק מכל היגיון ומכל מחשבה צלולה. גם כל גינוני הנימוס ועניבות המיניסטרים לא יסתירו זאת. שרון הוא שרון הוא שרון. מופז הוא מופז הוא מופז. לשנות את טבעם, משול לניסיון לשכנע אליגטור שייעשה לצמחוני.
אבל מותר לתהות מה עבר במוחו של אקדוחן השחקים כאשר שיגר את הטיל שלו לעבר כיסא הגלגלים. האם היהר בכל האנשים הטובים שהטיל הזה גוזר את דינם למיתה? האם פיקפק להרף-עין בתבונת המעשה בטרם לחץ על ההדק והבעיר את האזור? האם אטם את מוחו לחלוטין כדרכם של רובוטים? או שמא קנה בלב שלם את תירוצי ההבל המצדיקים כל מעשה טימטום שכזה בהבטחות חלולות על הדברת הטרור. "בטווח הקצר הטרור אמנם יגבר, אבל בטווח הארוך... או-אז תשקוט הארץ". נער הייתי וגם זקנתי, ולא זכיתי לראות אפילו פעם אחת את "הטווח הארוך" הזה שבו שוקטת הארץ. רק טווחים קצרים ראיתי. אחד אחרי השני.
אך דומה כי פסגת הציניות טמונה באותה ידיעה לאקונית, שגרתית, אשר ליוותה את הדיווח על קטילתו של יאסין: "תוגברה השמירה על שרי הממשלה ואישי ציבור". אנחנו, כולנו, נמשיך ללכת ברחוב, לשבת בבית-קפה, לנסוע באוטובוסים, לעשות קניות בשווקים ובמרכולים, אבל החבורה הזחוחה שהחליטה להציבנו במרכז לוח המטרה תעמיק את התבצרותה בתוככי המכוניות המשוריינות, השרוולים המסתירים, השכפ"צים הקרמיים, והלהקה המסורה והמתוגברת של גורילות גדושות במסירות נפש.
לו היה שרון מנהיג אמיתי, לו היה מופז גבר אמיתי (אני מבין שזו שפת-הדימויים היחידה שהוא מבין), הם היו מודיעים בקול רם וצלול כי בשבועות הקרובים גם הם נוסעים רק באוטובוסים. גם הם אוכלים רק במסעדות, מטיילים ללא שכפ"ץ ברחובות ויושבים מדי יום לשתות קפה על מדרכה בעיר גדולה.
דמם אינו סמוק מדמו של כל אזרח אחר, מותם לא יהיה טרגי יותר ממותו של כל תושב אחר, ואיבריהם אינם קדושים מאיבריו של כל אדם אחר. ואין שום סיבה בעולם שהם לא יחלקו עם שאר יושבי ישראל את סאת הסיכון והדם שהם השיתו עלינו. יש גבול גם להתנשאות ולפחדנות.
הפגנה אחרי החיסול. הטרור לא ניזוק
צילום: אי אף פי
מומלצים
