שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מקום של תקווה

    אבא של מיכל (14) נרצח, אמא שלה חולת נפש, והיא עצמה ניסתה להתאבד כבר פעמיים; הגר, בת 18 וחצי, נאלצה לעזוב את הקיבוץ שלה לאחר שעברה שם התעללות מינית; שתיהן, כמו בני-נוער אחרים, מצאו מקלט בבתים מיוחדים שפועלים בתל-אביב

    ברחוב בזל בתל-אביב יש מקום. מקום אחר. הוא נראה דומה לבית שלידו. כמה מדרגות מובילות לבית בן שלוש קומות, דלת כניסה כחולה. סתם בית. אבל מעבר לדלת יושבת קבוצת אנשים שמציעה תקווה לילדים שכבר חשבו שאין דבר כזה.

     

    מיכל (שם בדוי, כמו שאר שמות הילדים בכתבה) מתרוצצת על המדרגות, נסערת. "הכרית שלי התפרקה לגמרי, ואני רוצה אחרת. כזאת שכתוב עליה 'לילה טוב' עם לבבות", היא דורשת. לילי רוטשטיין, רכזת המתנדבים, מבטיחה לה שתקבל כרית אחרת במקום זאת שהתפרקה, ומיכל נרגעת, רק כדי להופיע שוב כמה דקות אחר-כך ולדרוש שוב החלפת כריות. הכריות הצבעוניות והמקושטות באיחולי "חלומות נעימים" הגיעו מילדי כיתה ח' בבית-הספר לטבע, סביבה וחברה בעיר והוצבו על המיטות בחדרי השינה של הילדים השוהים כרגע במקום.

     

    חיבוק ומיטה חמה

     

    נדמה שהכרית הצבעונית שהתפרקה היא הבעיה הכי גדולה של הילדה, שעד גיל 14 הספיקה לעבור באין-ספור מוסדות, שאבא שלה נרצח במסגרת סכסוכים במאפיה הרוסית כשהיתה בת שנה, שאמה חולת-נפש שבתקופות הטובות מביאה גברים זרים הביתה ובתקופות הרעות "היא הורגת כלבים והבית מלא דם".

     

    מיכל כבר ניסתה להתאבד פעמיים והיתה מעורבת בהתקלויות אלימות. מי שמרגיז אותה מגיע לבית-חולים. "אני ילדה ממש אלימה. זה גנים של אבא שלי", היא מסבירה, כאילו מדובר בגזירה משמיים. "וכשאני לא מרביצה מכות, אני סתם אוהבת לחתוך את עצמי ולכבות על עצמי סיגריות. זה כיף".

     

    ב"מקום אחר" . מנסים להראות שהחיים יכולים להיראות אחרת "אנחנו קולטים ילדים במצב משברי ומנסים לשמש להם טרמפולינה, כזאת שלא תיתן להם להתרסק לריצפה ושבתוך זמן קצר תצליח להקפיץ אותם למסגרת מתאימה יותר", מסביר אריה חודרה, מנהל קומפלקס "גג וגם", שתחת כנפיו פועלים שלושה בתים לטיפול בילדים ובני-נוער חסרי קורת גג בתל-אביב.

     

    במסגרת הקומפלקס פועל גם "בית דרור", שבו קולטים ילדים שנאלצו לעזוב את הבית על רקע הנטייה המינית שלהם, ויש גם "דירת המשך", שבה גרות נערות שממתינות למעבר למסגרת קבועה. בפרויקט שותפים עיריית תל-אביב, עמותת "שחל", משרד הרווחה וביטוח לאומי.

     

    הבית ברחוב בזל נתרם על-ידי עיריית תל-אביב ושופץ במיוחד לצרכים המיוחדים של הפרויקט, שכרגע חוסים בו 16 ילדים. אבל המספר הזה משתנה כל יום. חלק מהילדים מופנים לבית על-ידי ארגוני הסעד השונים וקווי חירום לנוער, אחרים מגיעים בעזרת ניידות על"ם, שעוברות ואוספות ילדים מהרחוב.

     

    כאן מקבלים כל אחד שדופק על הדלת. הוא מקבל אוכל, מיטה חמה, מקלחת, חיבוק, וצוות מקצועי שמנסה למצוא פתרונות. "בתוך שלושה חודשים אנחנו מנסים

    להרים אותם על הרגליים, ולשלוח אותם לדרכם מחוזקים יותר", מסביר חודרה. "קודם כל מנסים לבדוק אם אפשר להחזיר את הילדים הביתה, כי מבחינתנו הבית, ויהיה הגרוע ביותר, הוא המסגרת שמלווה את הילד כל חייו, בעוד שפנימייה היא פתרון זמני למספר שנים בלבד. עדיף שילמדו לחיות עם מה שיש להם ולחיות טוב עם זה, מאשר לקפוץ ממקום למקום. אבל אם אי-אפשר בבית, אנחנו מחפשים מסגרות כמו משפחת אומנה, פנימייה, הוסטל, צבא או אפשרות לעבוד ולשכור דירה ולצאת לחיים עצמאיים".

     

    כ-90 מתנדבים ובני-נוער בשנת שירות מגיעים ל"גג וגם" אחת לשבוע. כל אחד תורם כפי יכולתו. חלקם מבשלים, אחרים מלמדים קראטה או מחול, או מעניקים טיפול רייקי מפנק, וכולם כולם מוכנים תמיד לתת חיבוק, יד או אוזן קשבת.

     

    הילדים מודעים היטב לזמניות ולשעון המתקתק. אסור לתלות דברים על הקירות, אסור להכות שורשים. אנשי הצוות משתדלים מאוד שלא ליצור קשר חזק מדי של הילדים למקום. בכל כינוס בוקר הם משננים את המנטרה הקבועה "מפה אני עובר ל....".

     

    הצלקת לא הגלידה

     

    הגר, בת 18 וחצי, היא מאלה שלא יחזרו הביתה. הבית שלה – הקיבוץ שבו גדלה – בגד בה ברגע החשוב ביותר בחייה. בגיל 16 היתה הגר קורבן להתעללות מינית של אחד מחברי הקיבוץ, חבר המשפחה ושכן קרוב, שהשאיר בנפשה צלקת עמוקה שעדיין לא הגלידה. במשך שנתיים ישבה הילדה הפגועה ספונה בבית, לא מסוגלת לצאת, לא מסוגלת לראות אנשים, לא מסוגלת לעמוד במבטים המושפלים של חברים שעברו לידה, לא מסוגלת להתגבר על ריח הבושם של התוקף, שגם היום עוד חוזר ומציף את אפה מדי פעם.

     

    את נטיותיה הלסביות גילתה זמן קצר אחרי התקיפה, ואחרי שנתיים של "מאסר מרצון" החליטה לעזוב את הקיבוץ והגיעה ל"בית דרור" בהמלצת חברה.

     

    "רוב הילדים שמגיעים ל'בית דרור' מגיעים מרקע משפחתי יציב יותר מאלה שבאים ל'מקום אחר'", אומר חודרה. "בדרך-כלל מדובר במשפחה שלא מצליחה להתמודד עם העובדה שהילד הומוסקסואל, לסבית או טרנס-ג'נדר ומוקיעה אותו מהבית. לכן אנחנו מנסים לעבוד עם הילד על הזהות המינית שלו, שילמד לקבל ולאהוב את עצמו, ובמקביל עושים עבודת גישור עם ההורים, בניסיון להביא אותם לקבל את הילד כמו שהוא".

     

    לספר לאבא

     

    "כשהגעתי הדבר היחיד שהייתי בטוחה בו הוא שאני לסבית", מספרת הגר. "כל השאר היה מבולבל ומפחיד. באתי ל'בית דרור' ואהבתי את מה שראיתי. את נכנסת למקום ביתי, חם, מקום שרוצים להישאר בו. למרות החוקים, למרות המטלות האישיות שאף פעם לא עשיתי בבית, למרות שיש הגבלה על יציאות. לא שזה הפריע לי כל-כך, כי קודם לא יצאתי מהבית בכלל. אנשים הפחידו אותי".

     

    ב"בית דרור" היא חשה מוגנת. מוקפת אנשים תומכים, שרוצים את טובתה, ולא ישאירו אותה לבד לרגע. "באתי לכאן עם כוונה ללמוד מקצוע, למצוא עבודה, לפתח קשרים עם בני-נוער, מה שהיה לי קשה קודם. והם עשו את כל מה שצריך כדי לקדם את המטרות שלי. חיברו אותי לאגודה של 'רופאים לזכויות אדם', ששם עבדתי בהתנדבות, ומאוד אהבתי את המקום, צירפו אותי לקבוצת טיפול של נשים שעברו תקיפה מינית, ואפילו עזרו לי לספר לאבא שלי שאני לסבית".

     

    בעוד חודשים ספורים היא תתגייס לצבא. אחר-הצהריים היא עובדת במסעדה וגם עושה בייבי-סיטר בבית משפחה אותה הכירה בעת השהייה ב"בית דרור". צעדים ראשונים לקראת עצמאות. עדיין מקרטעת, עדיין לומדת ללכת. אבל עמוד השידרה כבר מתחיל להתייצב, והרגליים כבר נושאות אותה הלאה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ג'רמי פלדמן
    בתים מיוחדים לנוער. מנסים ללמד שהחיים יכולים להיראות אחרת (אילוסטרציה)
    צילום: ג'רמי פלדמן
    מומלצים