האיש שרצה הכל

איזו פקעת מרהיבה של סתירות: פציפיסט שהקדיש שירים רבים למלך, בורגני שכולם חשבו שהוא מורד, נהנתן מיתי שנאבק עם השטן (בספרות) ולא יכול לו, צרפתי גאה שאהב את פאריז בעיקר כשהיה בגלות, סופר מצויין שרצה להיזכר בעיקר בגלל שירתו, מחזאי בינוני שהצליח ליצור מהפכה אמיתית בתאטרון של זמנו – והאיש שאנחנו זוכרים בעיקר בגלל "הגיבן מנוטר-דאם", וכמובן, איך אפשר אחרת – "עלובי החיים".

הגנרל ג'וזף ליאופולד זיגיזבר הוגו, אבא של ויקטור, קיווה שבנו ימשיך אחריו בקריירה צבאית. אמא שלו, ששנאה את בעלה שנאה עזה, רצתה שהוא יהיה עורך דין. השניים רבו על כל מה שאפשר, כולל פוליטיקה. הגנרל הוגו היה תומך נלהב של נפוליאון והרפובליקה, הגברת הוגו היתה מלוכנית, והבן מצא לעצמו מחסה מן היחסים הסוערים באימוץ כולל של השקפותיה של אמא.

אצבע קלה

אבל הוא לא נועד לשבת בין לבלרים קודרים בלשכות עגמומיות ומאובקות של אבירי החוק והסדר. כשהיה בן 17, בשנת 1819, פרסם קובץ של שירה פוליטית שעיקרה תמיכה נמרצת בלואי ה-18, מה שזיכה אותו בפנסיה מלכותית ממש בינקותו: אחר כך, בעט קל שהפך לשם דבר לתפוקה ספרותית עשירה, כתב טרגדיות, מחזורי שירה, מסות וקצת ספרי הרפתקאות. "האנס מאיסלנד", הרומן הראשון שלו, היה רב מכר – אבל טוב שנשכח. "בוג ז'רגאל", שזקני הקוראים בעברית זוכרים אותו כסיפור הרפתקאות לנוער, סבל גם הוא ממחלות הילדות של הוגו: הקשר לסגנון ולרוח הכתיבה של סר וולטר סקוט הוא, איך לומר זאת, בולט מדי.

כשהיה בן עשרים נישא, והקים משפחה בורגנית למופת, כולל חמישה ילדים (הידועה מביניהם היתה אדל הוגו), אבל זה לא הפריע לו מעולם להחזיק מאהבת במשרה מלאה וגם לשלוח את ידו אל הנערות המשרתות. מאדאם הוגו, שלא אהבה את זה, התנחמה בזרועות המאהב שלה.

ב-1830, אחרי כמה קבצים של שירה וזגזוגים פוליטיים – תחילה שנא את נפוליאון ואחר כך הפנים את העוולות של המשטר המלוכני – כתב את "ארנאני", מחזה לירי מחורז שלעג להפרדה הנוקשה בין הטראגי לבין הקומי, הפרדה שהיתה מאבני-היסוד של התיאטרון הצרפתי מאז ימי ראסין. זו היתה סנסציה אמיתית, מלווה בהפגנות בעד ונגד, וגם להיט קופתי ענק. במו ידיו, המציא את הרומנטיקה הצרפתית בדרמה. "ארנאני" הונצח גם כאופרה. העלילה, ובה שני האוהבים המרעילים זה את זה בסופו של דבר, נראית די תמוהה לקורא של ימינו.

וכך, צריך לומר, גם עלילתה של היצירה הראשונה בפרוזה שהפכה את הוגו לחביב ההמונים. "הגיבן מנוטר-דאם" מתרחש במאה ה-15, לידיעת מי שמכיר רק את גרסת דיסני, והוא מחבר בין פעמונר בעל מום ששמו, קוואזימודו, שהפך בתרבות הפופולארית לשם נרדף ל"מכוער קיצוני", ובין אסמרלדה הצועניה היפהפיה, המאוהבת בקצין יפה התואר פבוס, למגינת ליבו של הכומר המתועב פרולו, שרוצח את פבוס וטופל את האשמה על אסמרלדה, שבורחת לנוטר-דאם ושם קוואזימודו מנסה להגן עליה ולא מצליח, ובצר לו, באקט של ייאוש הוא משליך את הכומר הרשע מן המגדל. וזה נגמר בשני שלדים חבוקים בקבר של אסמרלדה: העקמומי של קוואזימודו וזה של אסמרלדה עצמה.

לבכות לך

מאות אלפי צרפתים בכו כבר ב-1831, עת הספר ראה אור לראשונה. הוא חולל עניין מחודש בכנסיה. נוטר-דאם זכתה לשיפוץ מקיף בגלל הספר. ומי לא אהב? הכנסיה הקתולית, כמובן, שהוסיפה אותו לרשימת המוחרמים שלה.

אחרי סוחט הדמעות הזה עבר על הוגו עשור של שירה לירית, כולל שירי אהבה בעלי אופי מיני בוטה. משוררים בני הדור הבא כבר לעגו לו. ורלן אמר ששיר של הוגו תמיד נראה כך: "אני אוהב אותך, תאהבי אותי בחזרה. את לא אוהבת אותי, אני משתגע מתשוקה". זה לא הפריע לו להיבחר לאקדמיה הצרפתית ולזכות בתואר אצולה ולאסוף עוד ועוד מעריצים ולכתוב עוד.

הפוריות הלירית נקטעה לעשור שלם כשביתו האהובה לאופולדין מתה בטביעה. הוגו הלך לפוליטיקה, היה לציר באסיפה הלאומית וגם לכלך את הידיים. במהומות של 1848, הוא עמד בראש החיילים שנכנסו בכוח בעובדים המפגינים עלי באריקדות.

ב-1851 התרחשה בצרפת הפיכה צבאית של לואי נפוליאון, והוגו חש שתחת המשטר החדש צפויה סכנה ממשית לחייו. הוא ארז את המשפחה וברח לבריסל ואחר כך לאי ג'רזי, משם גורש. לבסוף התיישב בגרנסי, מאיי התעלה האנגלים. הוא חי שם עשרים שנה, ואם איננו יודעים הרבה על חיי הקריאה שלו בגלות, לפחות נתון אחד הוא עובדה בדוקה: הוגו קרא את "מסתרי פאריז" של אז'ן סו, ומשם שאב את הגרעין ליצירתו הנודעת ביותר. ב-1862 כתב (סוף סוף) את "עלובי החיים". השם נבחר בישיבה ממושכת מול שולחן הסיאנס, כי הוגו התקשה: הוא רצה לקרוא לגרסה הראשונה "ז'ן טרז'ן", אבל גם שמה של הדמות השתנה, וכך קיבלנו את ז'אן ולז'אן, הכי גבר-גבר בין גיבורי הספרות של המאה ה-19.

גדול מן החיים

אם מייחסים להוגו זלזול בסדר החברתי המוכתב, הרי זה בגלל "עלובי החיים". אם מייחסים לו תרומה לריאליזם ספרותי עמוס בביקורת חברתית, גם זה בגלל העלובים הללו. העליבות האמיתית היא כמובן זו שבתוך נפשו של אדם פנימה, והיא מיוחסת לצורר של הספר, מפקח המשטרה זקאוורה. גם זה היה חידוש גדול בימיו של הוגו. המשטרה, המצאה חדשה למדי, כיכבה בפרוטו-מותחנים שבהם השוטר היה בלא יוצא מן הכלל הברנש הטוב שבחבורה, ואילו כאן הסדר מתהפך: ראשית ז'אן ולז'אן בילה 19 שנים בכלא בגלל שגנב כיכר לחם, ושנית, החוק ממשיך לרדוף אותו לגמרי על לא עוול בכפו, גם כאשר הוא כבר "חזר למוטב" ואפילו התעשר והיה לראש עיר ובנה לעצמו חיים חדשים לגמרי.

ואיזה גיבור ענק, בהחלט גדול מן החיים, נדיב מהם, אציל נפש אמיתי, איש עם תושיה של צבא שלם (זוכרים את הסצינה המדהימה של הבריחה בתוך תעלות הביוב של פאריז?), לב ענק וכוח פיזי יוצא דופן. זו היתה פחות או יותר הפעם הראשונה בספרות הצרפתית שבה מי שהיה עני מרוד, וגם קרימינאל קטן מאוד, עוטר בתיאורים כה מרהיבים ובנפש ענקית שכזאת.

בלי כל עיכובים ושהיות הפך הספר הזה לחביב הקהל. בחלוף חמש שנים מצאתו לאור בצרפת הוא היה לרב מכר בינלאומי שתורגם לכל הלשונות האירופיות. פאריז של מטה, של הביבים ושל שוכניהם, הציתה את הדמיון – ופרנסה אחר כך גם את דמיונם של צופי הקולנוע, לפחות שלוש פעמים, ואחרי זה – המחזמר היה לאחד המצליחים בהיסטוריה. אבל כדאי לשוב ולקרוא את הספר, בגרסה המלאה ולא בזו שמיועדת לטף, בגלל שרק בו חיבתו של הוגו לעלילות בלתי מתקבלות על הדעת מהולה בכושר תיאור לירי, שהופך את הקריאה לחוויה תבונית גם בעידן שלנו.

ומי לא אהב? הכנסיה הקתולית שוב החרימה. בתור תשובה הולמת התחיל הוגו לכתוב את "סופו של השטן", דיון פילוסופי-תיאולוגי בהיסטוריה האנושית מנקודת מבטו של הסטרא-אחרא.

לצרפת חזר רק ב-1868. הגלות כבר היתה מרצון, כי נפוליאון השלישי הכריז על חנינה כוללת למתנגדיו באשר הם, אבל הוגו השתהה עוד שמונה שנים אחרי ההכרזה עד שהשתכנע שבאמת לא יבולע לו. צרפת עטפה אותו באהבה חסרת גבולות, וכשהיה בן שמונים, קראו לרחוב שבו התגורר על שמו. ספק אם מצא הרבה נחת במחווה הזאת. בגיל 78, בעת שהיה עסוק במזמוטים עם המשרתת התורנית, חטף שבץ. המאהבת הקבועה שלו נשבעה לנקום במשרתת בגלל שגזלה ממנה את "מקור האושר".

מקור האושר הלך לעולמו בגיל 83. שני מליון צרפתים ליוו את ארונו. ספק אם רובם ידעו שהיה פקעת מרהיבה של סתירות. הם זכרו לו את העלובים ואת הגיבן, וזה מה שחשוב באמת.