המובן מאליו

בכל מה שנוגע לנבחריו, האזרח הישראלי הוא ציניקן גדול. הנחת היסוד של רובנו היא שהפוליטיקאי מונע מדחפים של הישרדות ולא מיושרה, ממאוויים ויצרים ולא מאידיאולוגיה. ההנחה הזו קיבלה מספיק אישורים במספיק דוגמאות. התקשורת, צריך לומר, מזינה ומלבה אותה, כי זה עושה לה את החיים קלים, מלאי סיפורים ועתירי רייטינג. אין דבר שמוכר יותר טוב מאופרת סבון. כל שמי שמתייחס לדברים אחרת נתפס כתמים או מיתמם.

מתוך אותה ציניות, אותו חוסר מוחלט בתקווה שאכן קרונות מניעים מישהו, אנחנו מתייחסים אל אריאל שרון לא כאל ראש ממשלה שמעליו מרחפת עננה משפטית וציבורית אלא כאל נאשם פוטנציאלי. לנאשם, או למי שעלול להיות כזה, מותר לנקוט בכל אמצעי חוקי כדי למלט את נפשו. מותר לו לשתוק, מותר לו לתת מקלט למסמכים שהמשטרה זקוקה להם להשלמת חקירה, מותר לו להימנע מלנפק הסברים. אז זהו, שבמקרה של ראש ממשלה זה לא.

לפעמים, מה לעשות, צריך לחזור ולומר את המובן מאליו: ראש ממשלה איננו אזרח פשוט, שמותר לו לנקוט כל טריק והעיקר להתחמק מהקלבוש. לראש ממשלה אין זכות שתיקה, ולא רק בחקירה: הוא צריך לבוא ולנפק הסברים. הוא צריך לתת לנו את ההרגשה שהוא נקי כפיים, ולא רק ייצא (אולי) בעור שינוי בלי כתב אישום. הוא צריך להשעות את כל אלה, כי מי שבחרנו בו לעמוד בראשנו צריך להוכיח שהוא ראוי לזה.

כבר הרבה זמן ששרון נמנע מכל אלה. בניו שתקו בחקירות. את המסמכים שהיו בביתו היה צריך לחלץ משם בכוח, ועדיין לא ברור אם כולם יגיעו לידי המשטרה. תמיד, גם אם לא יוגש נגדו כתב אישום, ירחף החשד שהיה פה עוד משהו שמישהו הצליח להסתיר. ופרט להופעה אחת בציבור, שיותר טוב היה אלמלא התקיימה, לא שמענו מפיו לא הסבר ולא תירוץ.

במובן הזה, שרון עולה על הדוגמאות הרעות של חלק מקודמיו, שתרמו להידרדרות הנמשכת של מעמד התפקיד שהם ממלאים. אם יהיה כתב אישום ואם לא, אם יגיעו מסמכי גלעד שרון לידי המשטרה ואם לאו, התנהגותו של ראש הממשלה בעניין כבר עשתה נזק, גדול עוד יותר מן השאלה אם ימוצה איתו הדין או לא.