מוכרחה להיות שמח

פעם כשהיינו צעירים ופוחזים בני 16 עם ריאות מברזל וקיבה מפלדה, היינו יושבים בפאבים ספוני-עץ עם שולחנות דביקים, מזמינים שנדי וצ'יפס וטובלים סיגרים מרוקאיים בעיסת חומוס צהבהבה. כבר עברו הימים וחלפו השנים, אבל נדמה שדבר לא השתנה.

במועדון ה"גנקי" בתל-אביב, מול השוק הסיטונאי, שמציע ירקות טריים בזיל הזול, נוחתת על השולחן פלטת ירקות עם זיתים ותירס ננסי מקופסאות שימורים במחיר שערורייתי. לעשרות האנשים שגודשים את המועדון לא אכפת מהשימורים. עיניהם נשואות לעינת שרוף, שעומדת על במה קטנה ושרה בגרון ניחר "שייפתח עלי שייפתח". עד כמה שזה נשמע קלישאה, שרוף שורפת את הקהל. הוא חם, הוא להוט לשיר איתה את הפזמון, וכולם מצווחים בעונג עד השמיים.

קשה להשיג שולחן בימי רביעי בערב. רוב השולחנות מוזמנים שבועות מראש ואחרים שמורים לקבועים. בשולחן הכי טוב, ממש מתחת לבמונת, יושב איש העסקים אודי אנג'ל בשרירים תפוחים וחולצה של "קסטרו-מן", ומסלסל בקולו היפה לתוך המיקרופון. לידו יושב רוני שאטן, זה שהגברים מכירים מבני-יהודה, ובתווך מפזזת ליבי, יחצנית בלונדינית בגופייה אדומה בוהקת.

הרבה חברים יש לעינת שרוף, 41, שבמשך שנים דשדשה בניסיונות נואשים להיות זמרת מפורסמת ולהוציא דיסקים. רצה הגורל ושרה'לה שרון, שאירגנה את השירה בציבור ב"גנקי", זכתה לתוכנית בערוץ 10 ושרוף תפסה את מקומה. היא עשתה את זה כל-כך טוב, שלשרון לא היה לאן לחזור. היא ישירה ומצחיקה, אומרת מה שיושב לה בבטן ולא מכריחה אף-אחד לשיר אם לא בא לו. ליתר ביטחון, כדי שבכל זאת נקבל את החשק, מפוזרים תופי מרים קטנים על השולחנות. גליה אלבין, שלא יושבת לרגע, תופסת תוף ומנענעת אותו על ירכיה.

צפוף במועדון, המלצריות מתקשות לתמרן בין המוני הזמרים-לרגע, אבל כולם נורא מחייכים. גם שרוף. קשה לא לשמוח כשאת מוקפת בכזו אהדה ובכזה פירגון. "היא ענקית, נותנת את הנשמה", אומר המעצב יובל כספין, שעולה לשיר איתה.

השבוע יצא לאור "שרים עם עינת שרוף", דיסק ראשון ובו הופעה חיה מה"גנקי", עם ליווי של חברים קרובים כמו שלומי שבת, שמעון בוסקילה , אודי אנג'ל ודני טוקטלי. "זה כמו תינוק", צוהלת שרוף, "אני לא ישנה בלילה. אני צפה על ענן ומפחדת לרדת ממנו".

יום רביעי האחרון. על מעקה העץ במועדון יושב גבר בחולצה כחולה ושר כאילו שחייו תלויים בכך. שרוף מכירה אותו. "הוא מושבניק, מלח הארץ", היא אומרת. "אם קורה שהוא לא מגיע, הוא מרים טלפון להודיע. כשאין לי אנרגיות, אני מסתכלת עליו ומקבלת כוחות".

לא תמיד היא חדורת אנרגיה. כשעודד מנשה עולה לשיר את "הנני כאן", היא מתיישבת על כיסא ובוהה בנקודה נעלמת. תמיר הרפז, בן-זוגה אשר על הגיטרה, מביט בה בחמלה. "השיר הזה מזכיר לי את אבי, שנהרג בתאונת דרכים כשהייתי בת 14", היא אומרת ומשתתקת. רק מחיאות הכפיים הסוערות מוציאות אותה מקפאונה והיא ממהרת לקפץ ולנתר בלי שאף-אחד מרגיש. "יאיר לפיד תמיד אומר לי, 'מה את קופצת ככה', אבל זה מזרים לי אדרנלין", היא מחייכת.

לא מבאס אותך לחשוב שנעשית פופולרית בזכות חברייך הסלבֶ, כמו שרי אריסון, ששרת בחתונתה, או כמו סמי הורי ושרון דוראני, שהגיעו לפי בקשתך?

"מה הקשר? הם באים כי הם אוהבים לשיר, כי כיף להם, כי אני עושה להם שמח. זה הייעוד שלי בחיים, לתת לאנשים שמחה".

זה סוד ההצלחה ההיסטרית? שמחה?

"האתגר שלי זה לקחת חבורה של אנשי מחשבים מעונבים, חנאנות שבאו לתרום באיזה אירוע, ולהקים אותם מהכיסאות. אין אצלי שום דאווין, אני שרה בכיף. אני תמיד אומרת להם שאני אשיר עם המנכ"ל שלהם והם לא מאמינים, אבל אני מעלה אותו ומרגישה כאילו הבאתי את הבשורה. יש לי שליחות והיא לעשות שמח. אני מרגישה שיש לי קסם ואם אני מפחדת ממשהו, זה שהקסם יעבור".

הזמן עובר וכבר אחת בלילה, אבל אף-אחד לא עושה סימנים של לקום וללכת. אביהו מדינה מפזם ממקום מושבו, אהר'לה ברנע מנציח את האירוע לטובת כתבת יומן שתשודר בטלוויזיה ושרוף נותנת כל מה שיש לה. "הערב זה הפסיכולוג שלי", היא אומרת. "אני מתפרקת, חוזרת עם תמיר הביתה ואנחנו חותכים ירקות, עושים חביתה, סלט פירות ויושבים לדבר עד ארבע לפנות בוקר. למחרת אני שותקת עד הצהריים, מחזירה לעצמי את הכוחות ואת הקול".