שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איציק כהן, אבל ברצינות
    תשכחו מדוריס, הביג-מאמא העיראקית המיתולוגית שיצר איציק כהן בקומדיה "ג'וני". האיש המצחיק בטירוף הוא עכשיו שחקן אופי אמיתי בהצגה "הצמה של אבא", בתיאטרון "הקאמרי" ובחיים האמיתיים הוא מתמודד עם בעיות משקל נצחיות ועם מדורי רכילות המדווחים על פרידה מאשתו. שיחה אישית עם המצחיקן הכי רציני בשטח

    איציק כהן, אחד האנשים היותר מצחיקים הפועלים בארצנו ("בנות פסיה", "ג'וני", "סימה ועקנין מכשפה"), מי שעשה קריירה מגילום דמויות של נשים מזרחיות דשנות, קאמפיות וססגוניות (דוריס, גלאדיס, ירדנה ג'עלה), מוכיח ב"הצמה של אבא", המחזה החדש מאת אמנון לוי ורמי דנון המועלה כעת בתיאטרון "הקאמרי", שהוא יודע גם לרגש.

     

    במחזה הזה, כהן מגלם את עזרא, גבר מזרחי מזדקן שגוסס מסרטן ריאות. על ערש דווי הוא מתעמת וגם מתפייס עם בנו (אמיר קריאף), שכל חייו ברח

    מנוכחותו הסמכותית והמאיימת של האב. עזרא, שהפליא בנגינה על כינור, ויתר על המוסיקה לטובת ניהול מיני-מרקט, בשל הצורך לפרנס את משפחתו ורצונו להתערות בחברה הישראלית. הוא מתקשה לשאת את ההתנהלות ה"רוחנית" של בנו, המתפרנס מריפוי במחטים, את החיפוש העצמי שלו, את אורח חייו הרווקי והלא יציב, ואפילו את הצמה שלו. "זהו המחזה שהכי דיבר אלי עד כה", אומר כהן. "זאת הפעם הראשונה מאז לימודיי באוניברסיטה שאני עושה תפקיד דרמטי. וזה גם התפקיד הכי תובעני שהיה לי".

     

    הבאת לעבודה דברים מהיחסים עם אבא שלך?

     

    "הבאתי יותר דברים מהיחסים בתוך המשפחה שלי, למשל, מהקשר של אבי עם אבא שלו, או מהקשר של סבא שלי עם סבתי זכרה לברכה. סבא ישב לי בראש כשעבדתי על התפקיד: גם הוא, כמו עזרא, גיבור המחזה, בא מסוריה. סבא שלי, שכיום הוא בסביבות ה-90, הוא איש קשה ונוקשה מצד אחד ומקסים מצד שני. בעבודה על הדמות, לקחתי ממנו בעיקר את אי היכולת או הקושי להראות אהבה, גם לילדים שלו. סבא שלי הוא פלרטטן גדול עם נשים, מחייך לנשים צעירות, ממש כמו דמותי בהצגה. סבתא שלי תמיד היתה אומרת לו: 'תפסיק להסתכל'. הוא עדיין לא ראה את ההצגה כי הוא חלה לאחרונה בדלקת ריאות".

     

    "הצמה של אבא" עוסקת בין השאר בהחמצה של עזרא, שפרש מהאמנות בשל אילוצי היומיום, וגם כאן יש חיבור לביוגרפיה של כהן. "גם אבא שלי רצה להיות שחקן וזמר", הוא מגלה. "פעם הוא אמר לי: 'עשית כל מה שאני רציתי'. הוא לא עסק באמנות כי היה צריך לפרנס, ואז אמנות נחשבה למקצוע לא מכובד, ולכן הוא הלך לעבוד בחברת חשמל. גם הוא בעצם ויתר, כמו שעזרא מוותר על הכינור. אבי, איש מאוד מוכשר, ששר יפה, הוא עדיין איש של מסיבות וחברים והוא מופיע בכל מסיבה. 'הצמה של אבא' מאוד ריגשה אותו וקירבה בינינו".

     

    המחזה עוסק בין היתר בבעיות זהות. לך יש מודעות חברתית? אתה מחובר לשורשים המזרחיים שלך?

     

    "אני מחובר לשורשים המזרחיים שלי, אבל לא בקונוטציה של קיפוח או אי-שוויון. ממש לא. גם סבא וסבתא שלי מעולם לא דיברו על מזרחיות. העדה לא היתה משהו חזק, רק האוכל והניגון של ההגדה בליל הסדר. אין לי אג'נדה חברתית. זה לא מעניין אותי בכלל. אני לא איש פוליטי בהוויה שלי. אני לא קורא עיתונים בכלל ולא רואה חדשות. אני לא מנותק מהמציאות, כי קשה להיות מנותק כאן. בכל אופן, אני משתדל לא להתעסק עם הנושאים האלה".

     

    היה לך קשה לגלם זקן חולה וגוסס?

     

    "כן, זאת היתה עבודת פרך. עבדתי על מוות, גסיסה, זעם על זה שהחיים מסתיימים. בחזרות היה הרבה בכי וחיטוט בנשמה. בעבודה על הדמות לקחתי אלמנטים מהגסיסה של סבתא שלי: היא מתה לפני שנתיים אחרי אסטמה מאוד קשה ושלבי הגסיסה שלה לוו בחוסר נשימה מוחלט, ממש כמו אצל עזרא. שעה אחרי שקראתי את המחזה, התקשרתי לעמרי ניצן, המנהל האמנותי של 'הקאמרי' ואמרתי לו שאני חייב לעשות את התפקיד הזה, כי הוא כל כך הזכיר לי את המשפחה שלי.

     

    זאת היתה בשבילי סגירת מעגל: בהצגה, הנכד נולד אחרי שעזרא מת, ובכל זאת עזרא נפגש איתו ואומר לו: 'כמה חיכיתי לך, שתבוא'. הבת שלי, דניאל, נולדה יום לפני שסבתא שלי נפטרה, באותה קומה בבית-חולים. באתי לבקר את סבתא שלי, חזרתי הביתה ולקחתי את אשתי מיכל לבית-החולים כדי ללדת. סבתא שלי ידעה שהבת שלי נולדה, ויום אחרי זה היא נפטרה. גם בת-דודה שלי ילדה שם, יום לפנינו. וכך, באותו קומה ובאותה יממה, נולדו לסבתא שלי שתי נינות".

     

    במפגש איתו בחיים, כהן, 34, מנוגד לחלוטין לדמותו הטלוויזיונית והבימתית המוכרת. הוא לא מצחיקן כפייתי, להיפך – הוא רציני ולפעמים נדמה שהוא מסתובב בעולם זועף. "אני אמנם לא קודר, אבל אני לא חייכן, כי צריך להרים יותר מדי עור כדי להיראות שמח, ואני גם אדם עם אנרגיה מאוד נמוכה. אני לא טיפוס ספורטיבי ולא חיית מסיבות. אני מעדיף לעמוד בצד, תמיד בעמדה של מתבונן ולא של משתתף".

     

    כהן משייך את האאוטסיידריות הזאת לילדותו: "גדלתי עד גיל שבע בצהלה, ואז עברנו ליפו, והמעבר הזה היה מאוד דרמטי עבורי, בגלל איך שקיבלו אותי: פתאום הייתי 'ההוא מצהלה'. בהתחלה אני הייתי 'הצפוני'. היתה לי מורה מזעזעת, איומה ונוראה, שאמרה: 'צריך להוריד לך את הראש, אתה אגואיסט, גאוותן'. אבל זה לא גרם לי להוריד את הראש. זה גרם לי להיסגר: לא ירדתי לשחק עם חברים ולא הלכתי לים, העדפתי לקרוא ספרים ולראות טלוויזיה. הייתי ילד מאוד לא מקובל וביישן, ולכן זה מפתיע שהפכתי לשחקן.

     

    כשכבר נהייתי חלק מהחבר'ה, עברתי בגיל 14 ללמוד בגימנסיה הרצליה, ואז הפכתי ל'ההוא מיפו'. ועוד פעם הייתי צריך להוכיח את עצמי, ועשיתי זאת בהצחקה, באירגון מסיבות, בחיקויים של המורים. הניסיון הנורא להסתגל, להיות חלק, להשתלב, גרם לי להיות אאוטסיידר. לכן, הבמה היא התיקון שלי, מקום תרפויטי בשבילי – שם אני חופשי לגמרי, אין לי התעסקויות עם איך אני נראה ומה אני לובש, אני עם הרבה פחות מודעות עצמית ואני לא שופט את עצמי כל הזמן. הבמה היא מקום שבו אני מאוד זורם, והמשחק זה הסם שלי. קשה לי מאוד כשאני לא מופיע. להתחפש ולשנות זהות זה הדבר שמניע אותי במקצוע".

     

    כהן היה הומו מוצהר עד שהתחתן לפני שש שנים עם מיכל קירשנבוים. הם נפגשו כש"בנות פסיה" הופיעו במלון "המלך שלמה" באילת, שם עבדה קירשנבוים כסגנית מנהל מחלקת מזון ומשקאות. היא פינקה את חברי הלהקה והתיידדה עם כהן. כעבור שנה הם נפגשו בתל-אביב והיא הפכה למפיקה בפועל של הרכב הדראג. אחרי שפרץ ביניהם הרומן, הם הסתירו אותו מפני חבריהם. השניים, שגרים כיום במתחם שינקין, נישאו בחתונה גדולה בנמל תל-אביב ורבים תהו על פשר המהפך בחייו של כהן. "מהפך זו מלה גדולה", הוא אומר. "זה לא ככה או ככה. יש כאלה שיכולים גם ככה וגם ככה".

     

    לפני שנתיים וחודשיים נולדה בתם דניאל. "האבהות מאוד שינתה אותי", הוא מתוודה. "לשים אגו של מישהו אחר לפני האגו שלך זה דבר טוב וחשוב. היא קודמת לכל. הרצונות והצרכים שלה קודמים. זה מאוד נותן פרופורציות, שימחה לקום בבוקר. זה נותן סיבה מאוד טובה לחיים. כשאנחנו באים הביתה, היא אומרת: 'אבא, אני רוצה לראות עכשיו את 'ג'וני'. היא מאוד אוהבת את אבא דוריס. היא מתייחסת בטבעיות לדמויות הנשיות שאני עושה. אני אבא מאוד טוב, שלוקח לגן, שמחתל, שמאכיל. אני מת על זה". השבוע טענו מדורי הרכילות שכהן עזב את הבית ואת רעייתו, אבל בשיחתנו הוא סירב להתייחס לנושא, וסיכם: "אין תגובה".

     

    בשנים האחרונות כהן תפח למימדים גדולים ועלה ב-50 קילו. אין לו בעיה להודות שהוא מכור לאוכל. "זה משהו מולד אצלי. אני פשוט אוהב לאכול ומאוד אוהב לבשל. באוניברסיטה רזיתי 40 קילו, ולאחרונה שוב שמנתי. אני מאלה שמבשלים והסיר נשאר ריק. כל הזמן טועם. הייתי עושה ממולאים, קובות, קציצות, תבשילים, קוסקוס. אכלתי בגלל שמחה, התרגשות, שיעמום. אני לא יכול להסביר את זה. ההשמנה לא קרתה ביום וזה כבר לא היה בשליטתי. אני גם לא מוכן לגלות לאיזה משקל הגעתי. כשאני אוריד הכל אני אגיד".

     

    כהן מדווח שאנשים מעירים לו בחוסר נימוס על מידותיו: "'מה קרה לך?', 'מה זה התחת הזה?', 'אתה צריך לעשות ספורט'. זה הכי מעליב בעולם. מה, אני לא יודע ששמנתי? שזאת בעיה? אצל מעט מאוד אנשים ההערות האלו באות מדאגה. כולם רוצים לחנך את כולם. זאת סתם רשעות לשמה. אנשים לא יכולים לשמור את ההערות האלה לעצמם? אני בחיים לא ניגשתי לבן-אדם ואמרתי לו: 'אתה נראה רע' או 'עייף'".

     

    מה ענית למציקים ולחסרי הטאקט?

     

    "בדרך כלל לא עניתי. אין לי מה להגיד לאדם שמעיר לי. מה, אני אריב איתו? אתווכח?".

     

    ואמנם, לאחרונה הצליח כהן להשיל 35 קילו. "פצחתי בדיאטה בגלל הבריאות ובגלל שהבנתי שזה נהיה ממש מסוכן. הצטרפתי לקבוצת תמיכה בה שוקלים את האוכל. אתה מסתובב עם משקל קטן ומותר לך כך וכך חלבון, וכך וכך ירקות. בדיאטה הזאת נמנעתי לגמרי מפחמימות. עד לא מזמן הלכתי שלוש פעמים בשבוע לקבוצה הזאת, אבל הפסקתי. עכשיו אני משתדל לא להיסחף ולהוריד עוד 25 קילו. אולי אני אתחיל לעשות ספורט. מכון כושר נתן לי מנוי, אבל עוד לא טרחתי להתעמל".

     

    כיום הוא עסוק רק בעבודתו בתיאטרון "הקאמרי". חוץ מ"הצמה של אבא", הוא כבר רץ 400 מאות פעם עם "הרב קמיע". "הביקורת קרעה את ההצגה הזאת לגזרים וטענו שאני וולגארי ועוד פעם עושה את העיראקי", הוא זועף. "אמנם הכינו אותי למתקפה של הביקורת, אבל זה היה מאוד מעליב, במיוחד כשאני מוציא את נשמתי על הבמה. עכשיו יש דיבור לעשות סרט עלילתי ארוך מ'ג'וני'. חברה הולנדית מעוניינת בכך ואנחנו במגעים".

     

    בשעות הפנאי הוא דוגל בבילויים סולידיים. "בליינות לא עושה לי את זה. אני מעדיף לשבת בבית, לנוח, לשמוע מוזיקה, או לצאת ולראות סרטים, הצגות, מופעי מחול, ולהיות עם החברים הקרובים שלי: יונתן קוניאק, שותפי ל'ג'וני', השחקניות אסנת פישמן ושרון אלימלך, איש הטלוויזיה יוסי שיר, ו-ורד (המאפרת של 'ג'וני')".

     

    מה החלום שלך?

     

    "לעשות מחזמר. שמעתי שהולכים להעלות בארץ את 'שיקגו' ואני מאוד רוצה לעשות את מאמא, התפקיד שעשתה בסרט קווין לטיפה, שלא היתה מהממת בעיניי".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים