יעל ואני

לפני כמה שבועות לקח גיא זו-ארץ את אבא שלו לשדה התעופה. האב טס לברית של נכדו בניו-יורק, וגיא נאלץ להישאר בארץ בגלל הצגות שנקבעו מראש. העובדה שלא יכול היה להיות עם אחיו רועי ברגעי שמחתו, ביאסה אותו קשות, אבל לא הייתה לו ברירה. זו-ארץ נפרד מאביו והלך לכיוון היציאה, עצוב ומכונס בעצמו.

פתאום תפס בידו אחד מבאי השדה, זר ולגמרי לא מוכר לו. בפמיליאריות מהולה בחוצפה ישראלית שאל אותו הזר: "אז תגיד, אתם מתחתנים או לא?" זו-ארץ המבוהל התעצבן קשות אך בלם את עצמו. "אני זוכר את שתי השניות שאמרתי לעצמי: אל תגיב כדי שלא תעליב את הבנאדם הזה, שכביכול מתעניין בחיים שלך. לא עשיתי לו כלום, למרות שמאוד בא לי. אמרתי: לא ושלום, והמשכתי בדרכי. אז ככה אני לומד להתגמש, אבל זה לא קל".

בשנתיים האחרונות למד זו-ארץ על בשרו שהחיים משתנים לגמרי כשלחברה שלך קוראים יעל בר-זוהר. והם משתנים עוד יותר אם נכתב באחד ממדורי הרכילות שאתם אוטוטו מתחתנים. מאז הידיעה המרעישה, שהוא מתעקש להכחיש בתוקף, הוא חווה באינטנסיביות את משמעות הביטוי זכות הציבור לדעת. "כל אחד מרגיש שיש לו זכות להיות חלק מהחיים שלנו, שמגיע לו עידכון שוטף על מה שקורה בזוגיות שלנו וגם מה שלא קורה. אז נכון שמעבר לאדם הפרטי לגמרי שאני, יש בי גם משהו ציבורי, משהו מהשחקן שחושף עצמו על הבמה, אבל איכשהו, מאז שאני עם יעלי, אני מרגיש, שמטשטשים את הגבול הזה".

"אהבתנו גדולה, אנחנו גרים יחד, חולקים זוגיות נהדרת. אני לא רואה צורך לרוץ".

זו-ארץ בעניין של להסתגל לתנאים החדשים בהם מתנהלים חייו בשבועות האחרונים. זוגיות בבית אחד ולא בשניים נפרדים, כמו שהיה עכשיו. הוא גם מתרגל לחיים בטבע, נטולי האקשן של העיר הגדולה. הוא כבר לא מדוושש על אופניים במרכז תל-אביב. מעכשיו כל נסיעה לעיר היא סיפור. הוא קם בבוקר ושומע ציפורים והרבה שקט סביבו, וגם זה עניין שמצריך תקופת הסתגלות.

"רוב החיים שלי מתנהלים בת"א, לרשפון אני חוזר בלילה. אני פותח את הדלת של האוטו ומריח חרא של סוסים. מסתכל למעלה ורואה שמיים נורא פתוחים, דבר שאין בעיר. אני לומד לגלות את היופי. אני עובד בעיר ובא לכפר לנוח, זו בשבילי פינה של שקט ושלווה. חוץ מזה, רשפון הוא מין כפר עירוני כזה, יש כאן אמנם צרכנייה ולא סופר, בית העם ולא מתנ"ס וזה מטריף בעיני. אבל בבית הקפה שבמרכז הכפר פוגשים בימי שישי חצי תל-אביב. כשיעלי ואני רוצים לשתות קפה, אנחנו באים מוקדם בבוקר, לפני כל הבלגן שמגיע מהעיר".

"אני הכי של העיר ואני הכי של אופניים, ויש בי געגוע למדרכות ורמזורים. אז מכאן אני לא יכול לנסוע באופניים כל יום לת"א, ובינתיים חברה נתנה לי את האוטו של הבת שלה שנמצאת בחו"ל ואני מסתדר. אבל יחד עם זה, בשבועות האחרונים אני נזכר למה אני שונא לנהוג. מכונית בשבילי זה חתיכת תיק: זה איפה לחנות, דו"חות וביטוח, טפסים ועוד מכה ודפיקה. אבל אני בעיקר נעלב מאיך שאנשים נוהגים. זה מוציא ממני אגרסיות.

"חוץ מזה חסרה לי הבריכה. שנים שחיתי בבריכת גורדון, ולצערי הענק היא נסגרה והתחלתי לשחות בבריכה במגדלי תל-אביב. עכשיו זה מתחיל להיות רחוק, אבל אני לא מוותר. שחייה זו אשתי השנייה, אני לא זז בלי לשחות כל יום, מכור לזה, המחשבות הכי צלולות שלי באות משם. זה הספורט שלי ואחד הדברים שאני הכי מתמלא ושואב מהם. אם יש לי יומיים בלי שחייה, עדיף שלא תתקרבו עלי".

"אני מסתכל על עצמי בראי ונזכר באוטובוס שהביא אותי לבית-ספר ובחזרה הביתה, ותמיד, אבל תמיד, היה מישהו שאמר לי: ילדה תזוזי, תני לשבת. ואני, בקול צפצפני, תיקנתי: אבל אני לא ילדה, אני ילד. היום אני אוהב את עצמי ארך-תלתלים כזה", הוא אומר ומחייך חיוך נוסטלגי.

בימים אלו חוזרת ל"הבימה" ההצגה "יומנה של אנה פרנק", בה הוא משחק בתפקיד פטר, חברה של אנה. זו-ארץ משועשע מהתלתלים הטריפוליטניים השחורים שיעטרו את ראשו של הנער ההולנדי. "30 נשמע כבד, אבל הילד נמצא בי ואני מקווה שתמיד אדע לשמור אותו חי". הוא יודע ש-31 הוא גיל שבו הורים מתחילים להציק בענייני התמסדות. אליו, הוא מודה, לא הגיעו תביעות משפחתיות. "הם נזהרים ממני. וברור לי שמאחורי הקלעים נאמרים כל מיני דברים. אני בטוח שאמא שלי מתה שזה יקרה, אבל לא תגיד לי מילה. אני עוד צעיר, רק בן 31, ולא צריך עוד להתחתן, זהו".

זו-ארץ ישב מולו המום, עד שאמר: יאללה, אני הולך על התפקיד. "אגמון אמר את זה בפשטות ובדיוק כזה, שבכלל לא חשבתי לנסות להתווכח אתו. נכנסתי לשבועיים חזרות על תפקיד ראשי שכולל טקסטים וריקודים. זה היה כמו טירונות. למזלי הבמאי היה מחו"ל והיה לי חופש להביא יותר דברים מתוך עצמי. זה מאוד הקל עלי. אבל מעבר להכל, מרי לו תישאר אהובה שלי, כי שם הכרתי את יעלי. להצגה הזאת יש אצלי הרבה זכויות".

למעשה, ההיכרות בין השניים נרשמה לפני "מרי לו", בימי רמת אביב ג' אי-שם לפני שבע שנים. "הצטרפתי לסדרה בעונה החמישית, יעלי הייתה שם מהוותיקים. זאת הייתה היכרות של אהלן-מה העניינים, לא מעבר לזה. שנינו היינו ילדים, אני באתי מתיאטרון וזו הייתה פעם ראשונה שעמדתי מול מצלמות, היא כבר הייתה עם מלא ניסיון בטלוויזיה.

"אחר-כך, כשכבר היינו ביחד, היא סיפרה לי שמה שהיא זוכרת ממני מאז הוא שכל הזמן הייתי עסוק בעצמי, לא ממש מתערה בחבורה. זה נכון. הם כולם היו שם בקטע חברתי, ואני באתי בעניין של להוכיח את עצמי כשחקן. המפגש הבא בינינו היה ב'מרי לו' ואז זה פשוט קרה. שיחקנו כמה הצגות ביחד, בתפקיד של זוג אוהבים בהצגה, שבעצם מתאהבים גם בחיים. המציאות עלתה על כל דמיון.

"אני הייתי אחרי שנתיים של לבד שהגיעו אחרי מערכת יחסים ארוכה (עם אביגיל אריאלי). ממש רציתי את הלבד, רציתי להכיר את עצמי, להרוויח את עצמי. הייתי בגיל כזה שהרגשתי שזה חשוב לי. זה לא היה קל. אלו לא היו שנתיים של שחיתויות וסדום ועמורה. ידעתי בהן הרבה נפילות והרבה לבד. בקיצור, בעיקר עבדתי, שיחקתי, עשיתי והתבשלתי בעצמי. ובאמת כשהכרתי את יעלי, אחרי השנתיים האלו, זה בא ממקום הכי נקי ויש לנו אהבה נהדרת".

"אני זוכר שבהתחלה ב'מרי לו', לא נתתי לעצמי להתקרב ליעלי מעבר לבמה, אבל זיהיתי אצלי את הפוטנציאל של ההתאהבות בה. עשיתי אתה חימומים בבוקר, מתיחות גוף וכל מה שעושים לפני הצגה, אבל בתוך הגוף הרגשתי את הנטייה שלי אליה. בכל זאת אמרתי: לא רוצה, לא מתאים לי. בלמתי. לאט לאט, כשהמחיצות ירדו ואני פחות פחדתי, אז זה קרה. היא הכי יעלי, הכי לא אייקון".

הבמאית טטיאנה קנליס-אולייר הציעה שזו-ארץ יכתוב את השיר שהוא עצמו שר בהצגה. והוא, שחולם ממש כמו גיבור המחזה להיות זמר, וכבר הוציא כמה סינגלים, נענה לאתגר. הכתיבה יצאה ממנו בקלות. בכל פעם שהוא שר את השיר בהצגה הוא מת מהתרגשות.

"כשאתה אוהב ומאוהב זה בא לידי ביטוי באופן שאתה מתבטא ושר. ברור שהאהבה שלי ליעלי הוציאה ממני דברים שיש להם עקבות במילים של השיר וזה יופי מבחינתי".

וזה השיר: "ביום שבו נפגשנו/השתנה בי משהו/הלב שלי שאל/וכל חושי ענו לי/חום שפתייך שנוגעות/נשימותיך לוחשות/והריח של גופך/כזיכרון נשאר בי/פרפרים חופשיים כך את אומרת/וגם אני ואת/זוכרת איך אמרת לי/שאת נפשך ליטפתי/דרך כל המסכים/בלב שלך נגעתי/כשנכנסת אלי לחדר/כמו משב מרענן/איך הלב שלי רעב/כי משהו ידע בי".

היו שנים שזו-ארץ לא העז להתקרב לתיאטרון. בתיכון הוא השקיע את מרצו כשחקן כדורסל בהפועל גבעתיים. "רק בבית הספר הייתי שחקן והרשיתי לעצמי להשתטות. בבית הספר הייתי מאוד ביישן. הרגשתי שאני יכול ויודע לשחק, אבל לא הסתדר לי שהכדורסלן הקשוח יעלה לבמה וישחק דמויות רגישות. למדתי בעירוני ה' בת"א והייתה שם קבוצת תיאטרון בהדרכת יובל זמיר. הם תמיד היו עם האף למעלה, נפרדים מכולם. הם שידרו: זוזו מאתנו, אנחנו עושים אומנות. אני זוכר את עצמי מסתכל עליהם מרחוק וחושב: מי אתם, גם אני יכול לעשות את זה. אבל אף פעם לא העזתי.

"רק כשהתקבלתי ללהקת הגדנ"ע בצבא, הרגשתי מנצח. למזלי הרע, בדיוק אז הוחלט לפרק את הלהקה ומצאתי את עצמי אפסנאי בבה"ד 12. בהתחלה היה יופי לקפל מדים של טירוניות, אח"כ הרגשתי שאני משתגע. נדנדתי בלי הפסק למדור תרבות, עד שזימנו אותי לבחינה ללהקת חיל האוויר. כשהתקבלתי ידעתי שמה שאני הכי רוצה לעשות בחיים זה להיות על הבמה. זה המקום הכי טבעי ומוגן לי".

אחרי השחרור למד זו-ארץ משחק וחיכה להזדמנות הגדולה. יום אחד, כשהיה בן 24, סיפרה לו אמו שקראה בעיתון שצדי צרפתי הולך לעשות את "בוסתן ספרדי" ב"הבימה". הוא הלך לאודישן והתקבל. ומאז הוא שם. "כשנכנסתי לתיאטרון הרגשתי שאני במקדש, נורא רציתי ללמוד, להיות טוב, להיות תותח. לא ויתרתי לעצמי בכלום. לקחתי שיעורים במשחק ובפיתוח קול וכל הזמן הייתי בעניין של להיות הכי טוב".

זו-ארץ עלה על מסלול המראה. כמה חודשים אחרי "בוסתן ספרדי" הוא כבר נחת ב"רמת אביב ג'". הוא השתתף בהצגות נחשבות בתיאטרון הלאומי (תל-אביב הקטנה, גן ריקי, מראה מעל הגשר, ללכת עד הסוף) וסומן ככישרון. אבל זה לא הספיק לו. עם אנרגיות וטמפרמנט של ילד שרוצה לתת כמה שיותר ביסים בתפוח, הוא מסתער על הכל, כמעט. הוא צילם קליפים לשני שירים שכתב ואחיו רועי הלחין. באחד מהם מככבת יעל בר-זוהר. הקליפ המתוכנן הבא הוא של השיר "פרפרים" מתוך ההצגה, וגם בו, איך לא, תשתתף חברתו. הוא גם עובד עכשיו על תקליט משלו.

חוץ מכל אלה הספיק זו-ארץ גם לצלם סרט על סבתא שלו שמבשלת מפרום וקוסקוס ומספרת את סיפור חייה תוך כדי. זו-ארץ, המעיד על עצמו שהוא איש משפחה למופת, נהנה מכל רגע עם סבתא. הוא הקים קבוצת תיאטרון עם דיירי הוסטל בעכו בעלי פיגור שכלי, איתם הוא עובד בהתנדבות. הוא תיעד את תהליך החזרות של ההצגה "ללכת עד הסוף", שבה מתפשטים השחקנים על הבמה. כרגע הסרט נמצא לפני שלב העריכה.

ובימים אלו ממש הוא משתתף בסדרה "השיר שלנו" המשודרת ב"yes" – טלנובלה על בית ספר לאומנויות שכולם בו רוצים להיות כוכבים. זו-ארץ לוהק לתפקיד סוכן שחקנים מצליחן, שלא רואה בעיניים כלום מלבד הצלחה וכסף. "זאת פעם ראשונה שאני משחק טיפוס אגרסיבי ואסרטיבי כזה ולא היה לי קל בהתחלה. יש סצינה שבה הייתי צריך להגיד לנינט טייב, בשיא האסרטיביות והנוקשות, שתוריד את החולצה, ולא היה לי נוח. לא יכולתי להיות מפלצת כזאת. עד שהבמאי יואב צפיר לקח אותי לשיחה. דיברתי המון גם עם יעלי, על הקושי הזה שלי. ואחרי השיחות האלה אמרתי לעצמי: יאללה, מה קורה לך? אז אתה רע קצת, תיהנה מזה. שיחררתי את המפלצת".

שני שחקנים שחיים יחד – כיף או מוקש?

"ביני ובין יעלי זה עוד לא קרה, אבל זה קרה במערכות יחסים אחרות שהיו לי. זה לא קל, זה תלוי הרבה ביחסים ובאמון. זה תלוי באמת בביצים שיש לך לבוא ולהגיד: תראי, אני מת מזה שאת לא מפסיקה לעבוד ואני כלום. תהיי איתי, תעזרי לי. הרי כל הסרטים שעוסקים במערכות יחסים מתחילות מזה שלא אומרים. הסוד הוא לדבר על החולשות גם אם הן הכי עלובות שיש. יעלי ואני עסוקים נורא, כל אחד בדברים שלו, אבל זה כן משהו שאורב וצריך להיות מוכן לו".

ובסוף, אחרי שעות במחיצת טורבו העשייה והאמביציה הזה, אי אפשר שלא לשאול את זו-ארץ את השאלה הכי בנאלית שיש: איפה תהיה בעוד עשר שנים?

הוא מחייך חיוך של ילד, מעביר יד ארוכה בתוך רעמת תלתליו השחורים, מסתכל לשמיים הפתוחים שתלויים מעל רשפון ואומר: "על הבמה, מגשים חלומות, עסוק כל הזמן בדבר הבא וגם נשוי עם שלושה ילדים".