"יכולתי לזכות באירוויזיון במקום אבניבי"

הם נפגשו לפני 42 שנה בלהקת פיקוד צפון. חדוה עמרני הגיעה מכרם התימנים, דוד טל הגיע מצרפת, ניסה להיות הכי צבר שאפשר ולא בדיוק הצליח. הם התאהבו לארבע שנים, והאהבה הזאת הולידה את אחד הצמדים היותר מצליחים בתולדות הזמר הישראלי: חדוה ודוד.

חדוה ודוד היו אחראים להרבה הצלחות כשהמונח "הרמוניה" עדיין לא נשמע כמו שם של גיבורה בטלנובלה. זוכרים להם בעיקר את "נעמי", אבל עוד הרבה קודם הם שרו את "סתיו" של שלום חנוך, "דבש" של אמיתי נאמן, "שם שועלים יש". רשימה ממש חלקית. הם הקימו לשתי דקות את רביעיית הטיילת (עם גבי ברלין ואריה גרנות) ושרו את "רוצה איתך בלילה לטיילת". שנתיים אחרי שפשטו את המדים, הצטרפו ללהקה של יונתן כרמל. התחנה הסופית היתה ארצות-הברית, לשם הגיעו בשנת 67'. למעשה, עמרני מאז לא חזרה לגור בארץ.

הם הופיעו שם לא מעט. מתישהו הרומן שלהם הסתיים. עמרני נישאה לדדלי דנוף, מבכירי האורולוגים בארצות-הברית, חיה בברלי-הילס, מגדלת שני ילדים – אוראל, 24, ודורון, 22 – ויכולה להזמין לדרינק את ליונל ריצ'י, חבר קרוב, או לתפוס סמול-טוק עם מל ברוקס. טל נישא והתגרש, ניסה עוד מערכות יחסים, אבל לא הוליד ילדים. לפני שלוש שנים מת בודד.

אכזבה בארץ, הצלחה ביפאן

ביום ראשון הבא, במסגרת פסטיבל ימי זמר בחולון, יתקבצו כל החברים מהלהקה הצבאית, ביניהם מיכל טל, אושיק לוי, אריאל פורמן ועמרני כמובן, ויקדישו ערב לדוד טל. עמרני תופיע גם באירוע נוסף, משירי חיים חפר.

מאז 1970 ניסתה עמרני לבנות לעצמה קריירה גם כאן. כמעט תמיד זה הסתיים בכמעט, והשאיר אותה פגועה ודי ממורמרת. ב-76' שרה בפסטיבל המזרחי את "מי אני" שכתבה. הילדה עפרה חזה זכתה. אחר-כך הגיע תור "בלב אחד" ("סאלם עליכום", לחן של דובי זלצר), בפסטיבל הזמר של 78', מן הסתם ההחמצה הגדולה ביותר שלה.

עמרני: "היה תיקו בין 'אבניבי' של יזהר כהן, שהוא חבר טוב שלי, לשיר שלי, והשופטים החליטו ש'אבניבי' זכה. אני חושבת שזה היה מתוכנן למפרע, אחרת אין לזה הסבר".

למה זה היה מתוכנן?

"בדיוק באותה תקופה, אחרי הסכם השלום עם מצרים, 'סאלם עליכום' היה שיר נפלא. הוא עד היום שלאגר. כמה שרים את 'אבניבי'? את 'סאלם עליכום' משמיעים הרבה יותר וזוכרים יותר. היה לו מסר, והטיימינג היה כל-כך נכון, אבל התדמית שלי אולי לא מצאה כל-כך חן בעיני המנהלים, כי באתי מארצות-הברית. נכון ש'אבניבי' זכה באירוויזיון, אבל גם 'סאלם עליכום' היה זוכה והופך להיות שלאגר ענקי באירופה. תראה מה שעושה סטינג עם השיר שלו עם הסאונד המעורב.

"אני זוכרת איך כשיצאתי למחרת בבוקר מהמלון ולקחתי מונית, הנהג אמר לי: 'סידרו אותך'. אנשים היו עוצרים אותי ברחוב ואומרים: 'אח, איזו אכזבה. כל-כך היית צריכה לקבל את הפרס'".

גם הכישלון הזה לא גרם לעמרני לוותר. שנה אחרי הגיעה עם "שנינו יחד", שכתבו שמעון קו - פלנסקי ומשה טימור. הפעם זה היה רק המקום השלישי. וההסבר: "גם השיר הזה, תאמין לי, היה יכול לקבל מקום ראשון. אמרו לי שזה בגלל שלבשתי לבוש מאוד נועז. זה היה בתיאטרון ירושלים, היו בקהל הרבה דתיים, ובארץ היו אז יותר קונסרבטיב. שיכנעו אותי ללבוש את זה כי אמרו

לי שזה נורא מתאים לאישיות שלי. זה היה מין מדונה כזה בזמנו, וזה היה מוקדם מדי.

"שנה אחר-כך שוב הזמינו אותי. שרתי שיר של יאיר קלינגר, 'בוא אלי', וקיבלתי פאשלה ענקית. כל הקיבוצים שהיו בהם נקודות הצבעה נתנו לי אפס. זאת היתה הפעם האחרונה שנתנו לאמנים שבאו מחוץ-לארץ להשתתף בפסטיבל זמר. אולי גם האמנים התנגדו לי, אמרו שאני יורדת, למרות שאני בחיים לא החשבתי את עצמי כיורדת.

"הרגשתי מאוד פגועה. מאוד מאוד כאב לי. מה לעשות שמצאתי את הבן-אדם הכי מתאים לי בחיים? שוברים נישואים בגלל המדינה? לא חושבת. בעלי ניסה לגור פה, ולא התאים לו. הוא כל-כך אמריקני, כזה פדנט, מאוד קונסרבטיב".

אם הרגשת שלא רוצים אותך, למה ניסית וניסית כל הזמן?

"אני לא יכולה להפסיק לשיר. מזמינים אותי גם היום להופעות בארצות-הברית. אם הייתי רוצה להופיע בלוס-אנג'לס, כל יום אני יכולה להופיע, אבל אני לא רוצה להופיע במסעדות ובמועדונים ולא רוצה לעשות חתונות ובר-מצוות. אני רוצה לעשות דברים חדשים, רוצה שישמעו שלא נשארתי מה שהייתי פעם, שאני יותר ממה שהייתי.

"כמה זמרות בגיל שלי או פחות נראות כמוני? לא הרבה. אני עובדת על עצמי. אני מתעמלת יום-יום, אני שומרת על דיאטה נכונה, אני מטפחת את עצמי. אני ילדה שלא רוצה להתבגר. אני גם מתלבשת כמו צעירה, לא כמו זקנה. מפחיד אותי להיות זקנה. יש לי אנרגיה, מה לעשות. אני יוצרת. בחיים אני לא אצא לפנסיה. כשלא רצו אותי בארץ, ניסיתי לעשות משהו בארצות-הברית, עד שאמרתי: 'זה לא אני. אני צריכה אמא, אני צריכה בית'. אני גם לא רוצה להופיע בפני היהודים האמריקנים יותר, כי אני לא רוצה לשיר להם את 'הבה נגילה' ו'צאנה צאנה'. אני רוצה לשיר משהו שמדבר אלי ועושה לי טוב על הנשמה. אני גם לא רוצה ללכת לבתי-ספר ולשיר שירים ישראליים ישנים".

ההצלחה הכי גדולה שלך ושל דוד היתה הזכייה עם "נעמי" בפסטיבל ביפאן?

"זכינו במקום ראשון מתוך 47 מדינות, ולא בגלל שוחד. שבעה מתוך 15 נציגים מהשופטים היו מארצות הסובייטיות. תוך יומיים הקלטנו את זה ביפאנית. היפאנית שלנו היתה כל-כך טובה, שרוב האנשים ששמעו את השיר ולא ראו את הפסטיבל, לא ידעו שאנחנו לא יפאנים. מכרנו מיליון ומשהו עותקים וזה פתח לנו דלת להרבה שנים".

ישראלית בכל מקום

עמרני לא רוצה לדבר על פוליטיקה. אולי בגלל שפעם נכוותה. לשונה הקלה לא תמיד עשתה לה את החיים פשוטים. "אני מה זה מפחדת לדבר על פוליטיקה, כי אני לא חיה בארץ. אני גם נורא פשרנית ורוצה להיות חברה של כולם. בכל זאת, באתי מבית ימני. אבא שלי היה חבר מועצת עיריית תל-אביב מטעם הליכוד. 70 אחוז מהחברים שלי, אם לא יותר, הם שמאלנים, ואני לא אוהבת להגיע לוויכוחים פוליטיים ולהרגיז אותם".

גם לישראלים לשעבר מותר להביע דעה.

"אני ישראלית, מותק. אני לא רק ישראלית, אני ישראלית באבו-אבוהה. גם הילדים שלי ישראלים. הילדים שלי לא יכולים להיכנס למדינה הזאת בלי פספורט ישראלי. הבן שלי נולד באמריקה, גדל באמריקה, אבל הוא היה חייב לקבל פטור מהצבא בגלל שאני ישראלית. זה בסדר, זה מחמאה בשבילי. אני נהנית. יכולתי להגיד שאני לא ישראלית ולוותר על התענוגות היפים שיש לי כשאני באה לארץ ופורחת פה".

את יכולה לפרוח כאן גם בלי התווית הישראלית.

"זו צביעות, כי בארץ אני חיה כמו ישראלית. גם בחוץ-לארץ אני חיה כמו ישראלית. אני לא אמריקנית, ולעולם אני לא אהיה אמריקנית. יש לי פספורט אמריקני, אבל זה לא אמיתי עלי. אני-וואי, אתה לא משנה תדמית בגלל פספורט. אתה לא משנה את האישיות שלך, את האמונה שלך, את הרגשות שלך, את האהבה שלך. לא תיכננתי להישאר באמריקה, אבל הכרתי את בי ונוצר קשר מאוד מיוחד".

בת כמה את היום?

"בת 60. עד שהגעתי לגיל הזה, נורא פחדתי להגיד אותו. קיבלתי הלם כשהגעתי ל-60. הדמעות עמדו לי בעיניים. זה נורא מפחיד. חברים שלי מתו לפני. דוד נפטר לפני שלוש שנים, וירד לי משהו מהחיים כשהוא הלך, כי האמנתי שאולי עדיין נוכל לעשות משהו כצמד. הילדים שלי עשו לי מסיבת הפתעה, למרות שאני שונאת מסיבות הפתעה, והיו אנשים שאני נורא אוהבת – משפחה וחברים קרובים".

למה, בעצם, הסיפור בינך לבין דוד נגמר?

"עוד לפני שיצאנו לחו"ל התחלנו לריב. היו פעמים שעלינו על הבמה ולא ידענו מה אנחנו הולכים לשיר מרוב מריבות. אחרי ארבע שנים החלטתי להיפרד, אבל ידענו שאנחנו טובים ביחד וכדאי שנמשיך להופיע".

מה משך אותך בו?

"הוא היה שונה. הוא היה מאוד אינטליגנט, מאוד עדין, דיבר חמש שפות, והיתה לו סבלנות אלי. הוא פתח לי את העיניים והשכל. הוא היה הבחור האקטואלי הראשון שלי. הוא היה מתרגם לי כתבות פוליטיות מ'לה מונד'. הוא לא דיבר איתי על שטויות. היה לי טוב איתו, אבל הוא היה קשה ומאוד תחרותי. היה לו חוסר ביטחון מפה עד הודעה חדשה וזה מה שהפריע לנו להמשיך את היחסים בינינו".

מה הילדים שלך עושים?

"אוראל עומדת להתחיל לימודי משפטים. דורון גמר קולג' באוהיו. הוא מוסיקאי, מלחין ומעבד, ויש לו להקה משלו. הוא מופיע מקסים. אני מדברת עליו יותר מאשר על בתי, כי הוא מוסיקאי. הוא כאילו יותר האקסטשן שלי. היא יותר מעשית, קרובה יותר לבעלי. אני לא יודעת אם

אני שמחה או לא שהוא זמר, כי זה עולם מאוד קשה. אחד ממיליון מצליח, וגם כשמצליחים, יש בעיות בחיים האישיים. מוסיקה זה חיי לילה ונדודים סtוא אנד דאון".

הם יעשו מתישהו עלייה?

"איך אני יכולה לדעת? מגיל קטן הם מגיעים לכאן כל קיץ, ופה הם פורחים. דורון בא בשנים האחרונות קצת פחות. היו לו בעיות של טין-אייג'ר, אז הרחקנו אותו מכל דבר. הוא ניסה כל מיני נסיונות שהוציאו אותנו מדעתנו, סמים וכאלה, אבל הוא יצא מזה. הוא גבר נפלא. הוא למד מזה ונהיה מתקן עולם.

"צוחקים עלי, אבל אני כבר קניתי חלקת אדמה פה בארץ, בנחלת-יצחק. קניתי את הקבר האחרון, לי ולבעלי. אמרתי: 'פה נולדתי, ופה אני רוצה להיקבר'. אני מצטערת שלא יכולתי למצוא חלקה יותר גדולה, בשביל הילדים שלי".