בן אחרי ג'ן

בדיוק עכשיו, כשבן אפלק מנסה לשקם את תדמיתו, כמי שנטש את ג'ניפר לופז רגע לפני החתונה הכה מתוקשרת, יוצא הסרט "ג'רזי גירל". בקרדיטים תגלו גם את שמה. כמה אירוני שבסרט הזה היא מגלמת את אשתו. זה לא סוד שיציאת "ג'רזי גירל" לאקרנים נדחתה, בתקווה שהצופים ישכחו בינתיים את הכישלון הגדול של "ג'ילי", הסרט הקודם בו כיכבו שניהם יחד. לא שכחנו.

בגלל הכישלון ההוא דאגו כל הנוגעים בהפצת הסרט להעלים את דמותה של לופז ככל האפשר. היא לא מופיעה בפוסטרים המפרסמים אותו ולא באף תמונת סטילס ממנו. היא גם לא השתתפה באף מסיבת עיתונאים או ראיון טלוויזיוני. היא מופיעה בתחילת הסרט, אבל לא להרבה זמן. 12 דקות בלבד, אחרי שקוצצה בעריכה, כולל סצינת החתונה שלה איתו. ואז היא מתה בנסיבות טרגיות, ונעלמת כלא היתה.

נשאר רק אפלק, הוא הולי טרינק, איש עסקים חלקלק ומצליח בעסקי שיווק המוסיקה. יש לו דירה יוקרתית במנהטן, קשרים עם כל מי שצריך, מחשב נישא, פלאפון שלא מפסיק לצלצל, מסיבות קוקטיילים והרבה כבוד, ואיך לא? אשה יפה (לופז, כאמור). עד שטרגדיית מותה במהלך לידת בתם המשותפת קוטעת הכל והוא מוצא עצמו בתפקיד אב חד הורי, שלא יודע איך ומה עושים עם היצור הקטן והחמוד שהשאירה לו אשתו המנוחה. הוא מנסה להתמודד עם המצב החדש ולהמשיך את הקריירה המצליחה שלו, אבל חיתולים וכוכבי פופ לא הולכים ביחד. הוא מפוטר מעבודתו וחוזר לגור עם אביו בביתו הקטן והפשוט שבניו ג'רזי.

השנים עוברות והולי יכול רק להיזכר בערגה בימיו הטובים ולחלום על סושי לארוחת צהריים. עבור בתו גרטי (ראקל קאסטרו הקטנה והמקסימה) ניו ג'רזי היא גן עדן. את מיה (ליב טיילר) הוא פוגש בספריית הווידאו השכונתית. היא מצרפת אותו לעבודת מחקר אקדמית על הרגלי המין של גברים במאה ה-21, ומרגע שתגלה שמאז מות אשתו הוא לא עשה את זה, עבודת המחקר שלה תהפוך להיות, איך לומר, יותר אישית. הוא לומד להכיר מי הוא באמת, ומה עושה אותו מאושר.

אפלק מגלם בסרט הזה את הדמות הכי סקסית שגבר יכול לגלם. זו נוסחה מוכחת מדעית, רבותי, שגבר בודד וחתיך שמגדל ילדה בכוחות עצמו, עושה לנו את זה יותר מכל פוזה אחרת. מעולם לא ריחמתי על ג'ניפר לופז. בינינו, מה יש לרחם עליה? יש לה הכל. אבל אחרי "נערת ג'רזי" ליבי נפתח. לא מספיק שהורגים אותה, גם מטאטאים אותה כאילו שהיא לא חלק מהסרט? הרצחת וגם ירשת? אפשר היה להאשים את אפלק בתיכנון אסטרטגי מדויק להצלת הקריירה שלו. הוא כבר אמר, עוד כשיצאו יחד, שהיחסים עם לופז פוגעים בהצלחה שלו, בגלל ההתעסקות המסיבית של אמצעי התקשורת בזוגיות שלהם ולא בעבודה שלו כשחקן.

לופז ואפלק נפגשו על הסט של "ג'ילי" ושם התחיל סיפור האהבה שלהם. מה הם אשמים שעד שהסרט יצא הם כבר היו אייטם בכל מקום? העיתונים עסקו בטבעת שאפלק קנה לה, והוא כבר לא היה בן אלא "בניפר". כשלוהק ל"ג'רזי גירל", אפלק, כמו בן זוג טוב, הראה לג'ני את התסריט. היא אהבה וביקשה להשתתף בסרט בתפקיד אשתו, שמתה במהלך הלידה. כשזה קרה, אף אחד מהם לא חשב שהסרט ייצא לאקרנים קצת אחרי שסיפור האהבה שלהם ימות גם הוא.

אני פוגשת אותו לפני יציאת הסרט בניו יורק. הוא גבוה מאוד, 1.89 מטר, ורחב ממדים. נראה כמו טייס חתיך. לובש חולצה אפורה ונראה קצת עצוב. הוא מדבר בקול שקט וביישני, בכלל לא המאצ'ו הקשוח שדמיינתם לעצמכם. או שאולי זו דמות האם שלי שרוצה לעטוף אותו ומחפשת בכוח סימנים של צורך בחום. סליחה, אבל יש גבול למקצוענות. גם אני בן אדם, ולא כל יום פוגשים את בן אפלק, הלו.

אתה עוד בקשר עם ג'ניפר?

"כן. נשארנו חברים ואנחנו עוד מדברים. בדיוק היום היא שלחה לי אימייל וכתבה לי 'אני לא מקנאה בך שאתה עושה את מסיבת העיתונאים הזאת לבד'. אני גאה בסרט הזה. זה לא משהו כמו 'ג'ילי', שהייתי מעדיף לשכוח. הסרט הזה הוא מזכרת אחרונה חיובית שיש לנו ביחד".

זה תפקיד מאוד שונה מאלה שעשית עד היום.

"זו היתה הזדמנות מצוינת בשבילי, מסוג הדברים שאני רוצה לעשות בהמשך. קצת נמאס לי להשתתף בסרטים עתירי אפקטים ופיצוצים. אני שמח שהיתה לי הזדמנות להתנסות במשהו בסגנון אחר. קווין (סמית) היה הבן אדם הראשון שאמר לי 'אני מאמין שאתה יכול להוביל סרט, לעשות תפקיד ראשי'. הוא ראה בי משהו אחר שאחרים לא רואים, מה שמאוד מחמיא לי".

סצינת הבכי שלך בסרט מאוד אמינה. מה גרם לך לבכות ככה?

"זאת הסצינה שבה מודיעים להולי שאשתו נפטרה במהלך הלידה הקשה והשאירה לו את התינוקת שנולדה. תודה לאל, לא הייתי בסיטואציה כזאת בחיים שלי, אבל ראיתי דברים דומים קורים לאנשים שאני מכיר, וזה באמת דבר מאוד קשה ועצוב".

איך התחברת לתפקיד של הולי?

"הולי הוא צעיר עם שאיפות, שהולך לו קלף, אבל הוא לא ממש שליו. מצד אחד יש לו עבודה כייפית וזוהרת, אבל מצד שני אין לזה שום רלבנטיות למה שקורה בעולם האמיתי. הילדה שלו גורמת לו לתהות מהם הדברים שהוא אוהב ורוצה בחיים, וזה לא קל, כי מי לא רוצה קריירה מצליחה? מה שעובר על הולי ברגע שהוא נאלץ לוותר על הקריירה שלו ולאמץ את החיים החדשים שלו, זאת הרגשה שיש גם לי לפעמים. קורה שאני רוצה לוותר על החיים שלי כשחקן מפורסם, לא להיות דמות ציבורית ולחיות חיים פשוטים ואינטימיים, בלי רעש מסביב".

אמרת לא פעם שאתה חסר ביטחון ומתלבט עם עצמך. זה עדיין קורה?

"כן. במשך הרבה זמן היה לי פחד מכישלון, צורך להראות מי אני בזמנים שאף אחד לא האמין בי, וגם פחדים שהכל ילך לאיבוד. לקח לי הרבה זמן להגיד לעצמי 'אוקיי, בן, אתה כבר לא תהיה עני יותר. זה בסדר. אבא שלי, טים, היה במאי בתיאטרון בבוסטון, אבל כל חייו היה עני. הפחיד אותי שזה יקרה גם לי".

זו לא פעם ראשונה שאתה עובד עם ליב טיילר. מה אתה חושב עליה?

אפלק: "ליב היא מתוקה אמיתית. היא נפלאה בסרט, היה לי קל ונוח לעבוד איתה, גם בגלל שאנחנו כבר מכירים (הם שיחקו יחד ב"ארמגדון"). האתגר שלנו בסרט הזה היה לשכוח את ההיכרות שלנו כדי להיות אותנטיים עם מערכת היחסים של הדמויות שלנו. בנינו את כל הדינמיקה שלנו מהתחלה, כמו שני זרים".

אפלק וסמית חברים שנים, וזה הסרט החמישי שהם עושים יחד. סמית התחיל לכתוב אותו ב-99'. "הבת שלי היתה בת חצי שנה וגרנו, אני, היא ואשתי, בדירה שכורה קטנה. יום אחד אשתי השכיבה את הילדה לישון והבטתי עליה, המום מאיך שהאימהות באה לה בצורה כל כך טבעית. פתאום חשבתי לעצמי, מה היה קורה אם לא היה לי אותה והייתי צריך לגדל את הבת שלי לבד, ופשוט עליתי לחדר והתחלתי לכתוב. תוך שעתיים היו לי כבר חמישים עמודים של תסריט מוכנים, שישבו בתוך המחשב שלי במשך שנתיים, עד שהייתי במסיבת יום העצמאות בבית של בן. הוא עודד אותי לכתוב תסריט בסגנון 'המרדף אחר איימי', שעשינו בעבר. סיפרתי לו על התסריט הזה והוא אמר לי 'תסיים את זה, זה הדבר הבא שנעשה'. חזרתי הביתה וניגשתי לכתוב את תפקיד הולי לאפלק, ובינואר 2001 התסריט היה שלם".

במקור היתה סצינת חתונה של אפלק ולופז בסרט. למה חתכת אותה?

"כי להשאיר את זה היה בעיני להפנות את תשומת הלב של הצופים מהסרט לסיפור בן וג'ן, ולא רציתי את זה. אני מתכוון, היי, זה הסרט שלי, איי דונט גיב אה פאק על מערכת היחסים שלהם. רציתי אותם בסרט הזה בתור שחקנים".

לא מת על שרון

כשהראיון נגמר, יצאנו למסדרון המלון. "וואו, אני מת לבוא לישראל. אני רוצה לראות את ירושלים וגם את ביירות", הוא אמר לי והתחיל לשיר בקול של חזן בבית כנסת, "שלום חברים, שלום חברים", שזה בערך כל מה שהוא יודע להגיד בעברית.

תבוא, תבוא, אני בטוחה שישראל תשמח לארח אותך.

"אני בבעיה. אין לי ויזה לארצות המזרח התיכון. אני צריך לסדר את זה".

לא נראה לי שזאת הבעיה. אם רק תבקש, מישהו כבר ידאג לזה בשבילך.

"אני מת לפגוש את האידיוט הזה שרון. וואט דה פאק איז דיס גאי דואינג? הוא כזה חור בתחת. כאילו, אני חושב שהאנשים שבחרו בו, פשוט בחרו במלחמה".

זה נכון שאתה לומד ערבית?

"כן. אני לומד עכשיו".

אז וואלק, אינתא מבסוט? אני שואלת אותו עם הערבית התת-בסיסית שלי, מנסה להרשים. "וואט איז דאט?", הוא מחייך חיוך נבוך.

אתה מאושר עכשיו?

"יס, איי אם הפי", הוא מחייך ונותן לי צ'אפחה אחוקית על הכתף. אני חוזרת, בן אפלק נגע לי בכתף. תודה. שלום.