משורר החרות
כיום הוא המשורר הלאומי של ארצות הברית, אך בימי חייו שירתו הביאה לו בעיקר צרות. אריאנה מלמד על וולט ויטמן, החוואי הפואטי של אמריקה
"הו רב חובל, קברניט שלי, סופה כבר שככה / אל הנמל שבעת קרבות חותרת ספינתך" – אלמלא רצח רבין, אלמלא תרגומה של נעמי שמר, ספק אם וולט ויטמן היה עובר את מפתנה של מערכת החינוך בישראל. בארצות הברית, קובץ השירים "עלי עשב", מבחר יצירתו, הוא הנמכר ביותר בתולדות המו"לות האמריקנית. ילדים עדיין נדרשים ללמוד לפחות שיר אחד שלו בעל פה, ונחשפים לביוגרפיה ההירואית שלו: הנה האיש שגדל בחווה בלונג איילנד, שהוריו היו כה עניים עד כי אביו נאלץ למכור את פיסת האדמה האחרונה שלו ולהפוך לנגר. הנה האיש שלא למד באוניברסיטה, היה תחילה פועל דפוס ואחר כך מורה, עיתונאי ועורך עיתון. הנה הדמוקרט הגדול, שבעיצומה של מלחמת האזרחים ירד לשדות הקטל והתנדב לסעוד חיילים פצועים משני הצדדים בבתי חולים מאולתרים, והאמין שהוא מביא להם מזור באישיותו החמה והכובשת. והנה המשורר שידע לבכות את רצח לינקולן יפה יותר מכל אמריקני בן זמנו, ומשום כך הוא לא פחות מאשר המשורר הלאומי של ארצות הברית. עד כאן הביוגרפיה הרשמית, נקייה ממחלוקות, מעטירה זוהר מאוחר על היוצר.
כמו עדר בופלו
האמת, כרגיל, רחוקה ממה שמלמדים בבתי ספר. "עלי עשב" (שמעון הלקין תרגם לעברית, וגם אם התרגום אינו בעייתי, הייתי שמחה לראות לפחות עוד אחד) הוא ספר שהביא ליוצרו בחייו רק צרות. כשמת, ויטמן עדיין לא היה משורר לאומי. אמריקה גילתה אותו באיחור, ועיקר התהילה שלו נעוץ באופן שבו המציאה את עצמה מחדש במאה העשרים. הוא פשוט היה שם קודם. והוא נתן לרפובליקת המלים האמריקנית את מה שמשורר אחר, לונגפלו, רצה כל כך לראות: "כתיבה שתרעיד את האדמה... שתהייה כמו עדר בופלו שועט על פני הערבות".
המהדורה הראשונה ראתה אור ב-1855. מי שראה אותה, מונחת מאחורי זכוכית משוריינת במוזיאונים, ודאי תהה על העדר כל סימנים מזהים על גבי הכריכה: שמו של המשורר פשוט לא מופיע על גבי הספר. ביוגרפים של ויטמן תמהים עד היום מדוע החליט לפרסמו כך, והאם זה בגלל שירי "קאלאמוס", מחזור, או חטיבה, של שירים אישיים ונוגים על אודות משבר גדול באהבה. ההשערה המקובלת היא, שלויטמן לא היה בתחילה הכוח הנפשי לעמוד מאחורי יצירתו בגלל השירים הללו, שהתייחסו לפרשה הומוסקסואלית בחייו – אמיתית או מדומה, את זה אין הביוגרפים יודעים עד היום. ולא, זה לא חשוב במיוחד, אבל המחזור הזה, והספר כולו, הביא על יוצרו המון צרות בימי חייו.
הוא לא מצא מו"ל שידפיס את שיריו או ישלם לו אפילו פני שחוק אחד תמורתם, ולפיכך הדפיס אותם בעצמו. והוא לא היה מרוצה. לפחות תשע מהדורות שונות ראו אור לפני שויטמן הפסיק לשנות כותרות, להוסיף ולגרוע שירים ולשכתב מוטיבים שלמים מתוכם. במהדורה התשיעית, כבר היה מו"ל וכבר שולם סכום צנוע ליוצר, אבל הממסד טרם הכיר בגדולתו. לזכותו של ראלף ולדו אמרסון צריך לומר, בין היתר, שהוא היה ההוגה האמריקני הראשון שהבין מה יש כאן, והבין את החשיבות העצומה של השירה הזאת לקוראים, שחיפשו דימויים חדשים ורעננים של אמריקה האהובה שלהם.
חוואי פואטי
אבל מהי שירה ששועטת כמו עדר של בופלו? כשקוראים ברצף את "עלי עשב", מהדהדת בעיקר תחושה של מרחבים עצומים ושל שכרון חירות. גם בשירים הסנטימנטליים יותר, גם באלה שמתכנסים לתוך עצמם בעצב, שפת הדימויים השירית מאחדת בין אדם לבין אדמה רחבת-ידיים, פורייה מאוד, מתחדשת כל הזמן. אפילו כשהם קמלים, עלי העשב נושאים בחובם הבטחה מוצקה של התחדשות.
לא רגשות רומנטיים ענוגים מגויסים כאן להעצמת תיאורי הטבע, כי אם רמיזות מיניות פאליות. לנו הן נראות מעודנות ואפילו חיוורות, אבל בני זמנו של ויטמן ידעו להזדעזע מן ה"תועבה". פעם, בנדודיו בין משרה למשרה מצא נחמה כפקיד נמוך דרג במשרד הפנים, אבל כשהשר הממונה שמע מי העובד החדש שלו, פיטר אותו מיד. בגלל השירים, ובגלל אורח החיים הפרוע שקוראי זמנו ייחסו לויטמן עצמו.
פריקת עול מרדנית היתה מלכתחילה יסוד ברור בכתיבה שלו. הוא התעלם בחן מן החובה האסתטית לחרוז, ובמובן זה היה חדשן גדול, גשר בין הרומנטיקה לאקספרסיוניזם. הוא גם התעלם מן המחיצות בין ה"אני השירי" ל"אני" הביוגרפי, וכך עשו גם קוראיו. "שירת עצמי", קובץ שראה אור בהוצאת "כרמל", כולל כמה וכמה הצהרות של "אני שירי" מורד, שוחר חירות ומרחבים: אולי לא עדר שלם של בופאלו, אבל לפחות בוקר וחוואי פואטי.
חסר גבולות
ומעל לכל יש שם אהבה עצומה, חסרת גבולות וחסרת פשרות, לתצורות הנוף של אמריקה. ויטמן הרבה לשוטט ברחבי צפון היבשת, עוד לפני שמסילות הברזל הפכו אותה נגישה לכל. הוא היה בין הראשונים שבאמת חוו את השמיים האינסופיים של הדרום, את הסתיו הססגוני והדרמטי של הצפון הקר, את הערבה הנמתחת עד אין קץ, בלי כביש וחוטי טלגרף – ובלי בני אדם.
ואם יש בני אדם בשירתו, מהדהדת בהם העוצמה והחיוניות המתפרצת של אמא-אדמה, כמו גם היצריות חסרת הפשרות שלה. אלה העסיקו אותו יותר מאשר חיבוטי הנפש שלו, וכמה פעמים כתב שהופקדה בידיו שליחות – להיטיב ולרשום את העוצמה הזאת באהבה למען בני דורו והדורות הבאים. אבל רק הדורות הבאים השיבו לו אהבה.
משורר החירות הפרוע היה בעצם איש רך מאוד, ביישן ומתבודד. רק בערוב ימיו הצליח לחסוך די כסף כדי להקים לעצמו בית קטן, שם חי עם אחיו הצעיר בבידוד חברתי מתוך בחירה, או מפני שלא היה יכול אחרת. משום מה, טרח להפיץ שמועה כי נולדו לו לא פחות משישה בנים לא-חוקיים. אלה וצאצאיהם לא נמצאו עד היום, והם כנראה פרי המצאתו של המשורר שלא ידע לשים חיץ בין עצמו לבין החירות המתפרצת של שירתו. "כל אחד מאתנו הוא בלתי נמנע; כל אחד מאתנו חסר גבולות – לכל אחד מאתנו יש את זכותו שלו או את זכותה שלה עלי אדמות; לכל אחד מאתנו ניתנו הכוונות הנצחיות של האדמה; כל אחד מאתנו נמצא כאן באורח אלוהי כמו כל היתר", כתב פעם במסה.
ב-1892, שנת מותו, ראתה אור המהדורה הסופית וההחלטית של "עלי עשב". כבר היו לו קוראים נאמנים, כבר נמצאו מו"לים שהתחרו על הזכות לפרסם. אבל קשה לדבר על הכרה אמיתית בגדולתו בחייו. רק כשאמריקה נזקקה באמת לדימוי-עצמי חדש, אחרי מלחמת העולם הראשונה, היא השכילה לגלות אותו מחדש. "ההתבוננות איננה מתת אלוה כי אם אקט של תבונה נרכשת", כתב פעם, כאילו ידע שהקדים את זמנו, ואולי גם ידע שזמנו יגיע.
לפנייה לכתב/ת 
ויטמן וולט
מומלצים
