מזוודת הנפץ שלא היתה
20 שנה מלאו השבוע לפרשת קו 300. ynet חוזר אל אחד מאנשי השב"כ הוותיקים שהיו בשטח וחקרו את המחבלים, כדי לשאול את השאלות: כיצד הצליחו 4 פלסטינים חמושים בסכינים "לעבוד" על מערכת הביטחון באמצעות מזוודת נפץ שלא היתה, ומדוע השתתפו אנשי השב"כ ב"חינגה של מכות", כהגדרתו, שהביאה להריגת שניים מהם?
מיכה קובי, איש השב"כ לשעבר, לא ישכח לעולם את היממה ההיא, שהחלה ביום חמישי, ה-12 באפריל 1984. באותו יום עולים על אוטובוס קו 300, הקו המהיר מתל אביב לאשקלון, ארבעה צעירים פלסטינים – וחוטפים אותו לעזה. ההמשך, הוא רק הפרק הראשון בטלטלה הגדולה ביותר שחווה אי פעם שירות הביטחון הכללי.
המידע הראשוני על החטיפה הגיע למערכת הביטחון לאחר שאשה הרה הצליחה לרדת מהאוטובוס ולדווח: פלסטינים חטפו אותו. מטרתם של הארבעה, היתה להביא לשיחרור 500 מחבלים שהיו כלואים בישראל, תמורת כ-40 נוסעי האוטובוס.
ארבעת החוטפים היו ג'מאל מחמוד קבלאן (20), מוחמד בראכה (19) ובני הדודים מג'די וסובחי אבו ג'אמע (18). הם היו חמושים רק בסכינים, אולם איימו כל העת: יש לנו מזוודת נפץ, ולא נהסס לפוצץ אותה ולהרוג את כל הנוסעים.
צה"ל והשב"כ פתחו מייד במרדף, שכלל ניסיונות לעצור את האוטובוס. אולם הוא נבלם לבסוף רק בשערי מחנה הפליטים דיר אל-בלח שברצועה. ניסיונות למשא ומתן עם החוטפים לא עלו יפה.
"באותה עת הייתי חוקר בכיר בצוות המשא ומתן של השב"כ", מספר מיכה קובי. "בתוך כרבע שעה כבר הייתי במקום. התחלנו לנהל משא ומתן עם ארבעת המחבלים. אבל בסופו של תהליך ארוך הוחלט על חדירה לאוטובוס. היה חשש שהם יפוצצו את האוטובוס עם המזוודה".
בשעה 4:50 בבוקר, פרצו לבסוף חיילי סיירת מטכ"ל לאוטובוס, בפיקודו של מפקד המבצע, קצין צנחנים וחי"ר ראשי, יצחק מרדכי. במהלך הפריצה נהרגו מאש חיילי צה"ל שני מחבלים, בראכה וקבלאן. שישה מנוסעי האוטובוס נפצעו, ובהם החיילת אירית פורטוגז, שנפטרה מאוחר יותר מפצעיה הקשים.
שני המחבלים הנותרים, בני הדודים אבו ג'אמע בני ה-18, אותרו במרכז האוטובוס עם מזוודת הנפץ שהחזיקו. חיילי הכוח לכדו אותם והרחיקו אותם מהמזוודה. לאחר מכן, הורדו השניים מהאוטובוס ותועדו במצלמתו של צלם "חדשות" אלכס ליבק.
"מייד לאחר מכן התחלנו בתחקור שני המחבלים בשני צוותים נפרדים", מספר קובי. "בחוליה שלי נכח גם איציק מרדכי, ומאוחר יותר חקרתי גם את המחבל השני".
"במקום שרר בלגן שלם. הכל היה מאולתר - חקרתי אותם כשאני על ברכיי. במקום נכחו גם עיתונאים רבים, שהגיעו במסוק עם אלוף פיקוד הדרום דאז, משה בר כוכבא. מעולם לא ניהלתי חקירה אל מול עיתונאים והחקירה היתה קשה מאוד. בשלב מסוים הודעתי שאני מעוניין להפסיק את החקירה. אמרתי שעדיף לקחת אותם למתקן חקירה של השב"כ ולחקור אותם שם".
בשלב מסוים עברה החקירה לשימוש בכוח פיזי. החוקרים היו לחוצים: הם רצו לברר האם המזוודה עומדת להתפוצץ וכיצד ניתן לפרקה. לאחר שהועברו שני הפלסטינים מחיילי צה"ל לאנשי השב"כ, הם הוכו עד למותם.
"כשאני חושב אחורה, אני זוכר שחקרתי את המחבלים תוך כריעת ברך, בתנאים בלתי סבירים לחלוטין - ולכן לא יכולתי לזהות מי האנשים שהשתתפו ב'חינגת המכות' שם", אומר קובי. לימים, הודה בראיון איש השב"כ אהוד יתום, כיום חבר כנסת, כי היה בין האחראים להריגת המחבלים באמצעות מכות באבן.
"אני, כמו אחרים, יודע מהי סיבת מותם של המחבלים, אבל לא אוכל לספרה", אומר קובי. לדבריו, התקומם בעקבות הניסיון להטיל את האשמה בפרשה על יצחק מרדכי, שזוכה מאוחר יותר מכל חשד.
"דבר אחד היה ברור לי - שמרדכי אינו האשם העיקרי. לא נחקרתי בוועדת זורע (ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה כדי לחקור את מות המחבלים – ש.ח.) מסיבות הקשורות לראש השב"כ דאז, אברהם שלום. כשהוקמה ועדת בלטמן, נקראתי להעיד ושם סיפרתי את כל האמת".
האם ניתן היה למנוע את הנזק לשב"כ, שתדמיתו נפגעה לנצח? "אילו אברהם שלום היה מודה בכך שנתן את ההוראה, ולא היה מורה לאנשי השב"כ לשקר בנוגע להריגת המחבלים, הנזק שנגרם לשב"כ היה מצטמצם", משוכנע קובי. "הפרשה גרמה לירידה רבה במוטיבציה של אנשי השירות והביאה לתחלופה רבה, שחלה לאחר מכן".
ומה עלה לבסוף, אחרי כל "חינגת המכות", בגורלה של מזוודת הנפץ? היום, אומר קובי, כבר ניתן לגלות כי למחבלים כלל לא היה נשק חם – והמזוודה שהחזיקו לא הכילה דבר. "מזוודת הנפץ", היתה איום סרק. לארבעת המחבלים הפלסטינים היו סכינים בלבד.
לפנייה לכתב/ת 
מיכה קובי. "ברור לי שמרדכי אינו האשם העיקרי"
צילום: אבי רוקח
מפקד הפעולה. יצחק מרדכי
צילום: לע"מ
ח"כ אהוד יתום. הודה באחריות להרג המחבלים
צילום: אתר הכנסת
אירית פורטוגז. טיפלה בפצועים
צילום רפרודוקציה: צפריר אביוב
מומלצים
