שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא בבית ספרנו
    הורים רבים בארצות-הברית מסלקים אותו מהמדפים, אך הוא בכל זאת איתנו, שנון, סקרן, עתיר דמיון ומרושע מתמיד. אריאנה מלמד על מארק טווין, סופר שכדאי לגדול איתו
    האגדה מספרת ש"תום סוייר" הוא הספר הראשון בהיסטוריה שלא היה לו כתב יד. מארק טווין בחר ליצור את כולו בעזרת מכשיר חדש לגמרי: מכונת כתיבה. כששאלו אותו אם הרעש אינו מפריע לו לארגון המחשבות ולריכוז, אמר – " הדממה יפה למחשבות על אלוהים, והרעש – להגיגים על בני האדם". ואולי גם האמירה הזאת אינה אלא אגדה. קל מאוד לקשור למארק טווין אינסוף שורות-מחץ. הוא היה אלוף העולם בייצור שורות כאלה, והעולם עדיין מכיר לו טובה. בחיפוש בגוגל, כשמקישים "ציטטות של מארק טווין", המנוע מוצא 175,000 תוצאות.

     

    סמואל לגהורן קלמנס בחר לעצמו בגיל 27 שם עט, שדורות של קוראים יכלו לחמוק מלהבחין במשמעות שלו, ובתערובת הנוסטלגיה והאירוניה שמצויים בו.
    ארבע שנים מחייו עשה קלמנס הצעיר על גבי ספינת-נהר במיסיסיפי, עד שזכה לקבל דיפלומה של נווט, כלומר אחד שמורשה לנהוג ביצורים הגדולים הללו לאורכו של נהר עצום ומתעתע. "מארק טווין" פירושו "סַמֵן שניים". השניים הללו הם שני פאת'ום, יחידת מדידה ימית שאורכה 6 רגל, בערך מטר שמונים. עומק מים של שני פאת'ום לפחות נדרש לספינות הנהר כדי להמשיך לשוט עליו בשלווה מלכותית מבלי לעלות על שרטון. הוא היה – בחיים ובכתיבה – קרוב לשרטון פעמים רבות. הוא ידע להינצל בזכות סקרנות אינסופית, שנינות מרהיבה, קצת רשעות לא-מזיקה וחוש מידה מצוין. מעולם לא הושלך ממסבאה, מעולם לא הגיע ממש עד פת לחם, תמיד ידע לתמרן את עצמו החוצה באמצעות מנגנון בריא שזכר "לסמן שניים".

     

    להמציא את עצמך

     

    הוא אהב לומר על עצמו שהוא אזרח העולם, אבל את שני הספרים החשובים שלו, ועשרות מאמרים ופליטונים, מיקם בגבולות התחומים היטב של עיירונת קרתנית ששמה חניבעל. שם, במיזורי, על הגדה המערבית של המיסיסיפי, עברו עליו שנות ילדות שהיו ככל הנראה מאושרות מאוד, עד למותו של אביו. זה קרה ב-1847, כשסמואל היה בן 11. לא במקרה, שני הגיבורים-ילדים הנודעים שלו, תום והאקלברי פין, לא יוצאים להרפתקאות שלהם מתוך משפחות מסודרות ומהוגנות, אלא כמי שמגלים את העולם לגמרי בעצמם. קרוב לוודאי שחש כך כל עוד היתה לו החירות לרדת אל הנהר כרצונו, ולצפות שם בספינות הגדולות ובתחלופת הסחורות והאנשים שתמיד זימנה לעיירונת שלו משהו חדש – או מישהו חדש.

     

    היו שם בעיקר אנשים שהמציאו את עצמם. נרדפים בידי החוק, מהמרים שנמלטו מנושים, נוסעי סמויים שנתפסו, קרתנים שהתמכרו לנהר. הסקרנות האינסופית שלו והזיכרון החד הפכו את כל אלה אחר כך לדמויות בפליטונים שכתב לפי הזמנה. ברובם מתרחש מפגש קומי של זרים גמורים, בדרך כלל בין בן העיר המהוגן (או הגברת החסודה) לבין הזר הפרוע, שאינו מחוייב כלל לסדר החברתי הקיים.

     

    הוא רצה להיות זר כזה בעצמו. אחרי שנים של עבודה כסדר דפוס, נמלט אל הנהר – וחזר משם לקריירה מזוגזגת בסדרה של עיתונים מקומיים, חלקם הוקמו בשותפות עם אחיו אוריון, שהצטיין בספקולציות טפשיות ובכושר לאבד שוב ושוב את הנכסים שהשניים צברו.

     

    וולט ויטמן בפרוזה

     

    המרחבים קראו לו, וכל אימת שמישהו היה מוכן לשלם עבור סיפורים מן העולם הגדול, מארק טווין השכיר את עטו ויצא למסע. תחילה ברחבי ארצות הברית, אחר כך באירופה, וב-1867 הגיע אפילו עד ארץ הקודש. רשימותיו, שהתפרסמו ב"ניו יורק טריביון", זכו לפופולאריות עצומה. הוא ידע להציב את עצמו בעמדת המתבונן חד-העין שמוותר על שרותיהם של ספרי הדרכה, וכך מגלה בכל פעם ארץ לא נודעת. למעשה, מדובר ב"אני מספר" ולא בתייר מזדמן.

     

    ה"אני" הזה היה אהוב כל כך מפני שמארק טווין ניצל את התגלית הגדולה של הפליטונים המוקדמים שלו ליצירת ז'אנר חדש לגמרי בספרות המסעות: סיטואציות קומיות מתרחשות תמיד במפגש בין תרבויות, בין ציפיות למציאות, ובין האמריקני בכל נשמתו לשאר העולם. כשחוויותיו מפלשתינה תורגמו סוף סוף לעברית, קראו לספר "מסע התענוגות לארץ הקודש". הוא שנא כל רגע, תיעב את ההזנחה והנרפות האוריינטלית, ובאופן כללי הרגיש כמו דג מחוץ למים – ומי שטוען שהומור מתיישן בקלות, לא מכיר את הספר הזה.

     

    "ינקי בחצר המלך ארתור" הוא עוד סיפור מסע מאותו ז'אנר עצמו: הפעם באנגליה, מה שמאפשר ל"אני מספר" לתהות על אורחותיהם המשונות של בני האי ולשחרר אמירות פילוסופיות-למחצה על ההבדלים בין בני האדם משני עברי האוקיינוס. ספר המסעות הטוב ביותר שלו, לדעתי, הוא דווקא זה שבו ה"אני המספר" קרוב מאד לדמותו של מארק טווין עצמו. נכון, ב"חיים על המיסיסיפי" יש פחות ויצים ושטיקים מאשר באחרים, אבל שם הולכות ונגלות איכויות של כתיבה, שהקנו לטווין (אחרי מותו) את הכינוי "וולט ויטמן בפרוזה".

     

    ריאליזם לילדים

     

    אבל ספרי המסעות, נדמה לי, לא היו שורדים דור ועוד דור אלמלא נחשפו קוראיהם לעלילותיהם של תום ושל האק. תחילה נולד תום. הספר ראה אור ב-1876, ושאונה של מכונת הכתיבה לא הפריע למחבר להקשיב לרחשי ליבו של ילד, שהוא אחד הילדים ה"אמיתיים" הראשונים בספרות שנועדה לילדים. קודמיו בתפקיד "גיבורנו" היו לרוב חסודים ומלוקקים עד זוועה, ומי שיצר אותם התיימר לחנך דור חדש במיטב המסורת הפוריטנית. ספרות הילדים של ימי מארק טווין לרוב לא שאפה לבדר את הקורא או להעשיר את עולמו הפנימי. היא רצתה לחנך אותו. ממש כמו הדודה של תום. והיא כמובן לא הצליחה, ומארק טווין לא התחשב בה ובמודלים שלה כשיצר את הגיבור שלו. הוא ידע למהול בו סקרנות ואדישות, חרדות ותעוזה, רברבנות וביישנות, פזיזות ותום ושדיות וכל מה שאנחנו מצפים למצוא בילד אחד רגיל, בתוספת תפאורה מרהיבה ונוסטלגית (עיר קטנה על גדות המיסיסיפי, לפני מלחמת האזרחים) והסתבכויות שלא נראות לגמרי תלושות מן המציאות. אם אפשר לדבר על המצאת הריאליזם בספרות הילדים - מארק טווין היה הממציא.

     

    שנים לאחר מכן, בגלל ההצלחה העצומה של "תום סוייר", נכתב ספר המשך: "תום סוייר הבלש", וגם כאן יש למחבר זכות ראשונים היסטורית. תום היה הבלש-הילד הראשון, ומודל לחיקוי לכל אלה שהגיעו אחריו, מאמיל של קסטנר ועד אחרון גיבוריה של גלילה רון-פדר. הצרה היא שהספר מאולץ וחסרה בו החיות והאנרגיה של המקור.

     

    האקלברי פין מופיע כבר ב"תום סויר" כדמות משנית, הנער היתום הפרחח שתחושת החירות המפעפעת בו, והמרדנות הנלווית אליה, הופכות אותו למושא הערצה של תום: אבל כשהקדיש לו ספר שלם, רק אז אפשר היה לראות את כל מורכבותו של האקלברי פין.

     

    האק הוא ילד-פרא-אציל. אחד ההשגים המופלאים של טווין בספר הזה הוא יצירה של לשון-דיבור מלאה סלנג וחפה מכל מנייריזמים, שפה שבה האק חוקר את העולם הפיזי והאנושי שסביבו ומעיר בה הערות מדוייקות, אבל ילדותיות מאד, על מה שנקרה בדרכו. הוא אינו תופס את עצמו כקורבן לאלימות המתגברת של אביו, והוא חדור אופטימיות של מי שאינו מכיר צורת חיים אחרת – פשוט ילד. והמסע המדהים של הילד הזה על גבי המסיסיפי, ברפסודה שבנה יחד עם העבד הנמלט ג'ים, הוא אחד ממסעות-הגילוי הנוקבים והמרהיבים ביותר שנוצרו אי פעם עבור קוראים קטנים או גדולים.

     

    חינוך מיוחד

     

    המיסיסיפי, נהר נדיב מאין כמוהו, מזמן לשני הבורחים גלריה ססגונית של טיפוסים אנושיים, שכל אחד מהם הוא בעצם העצמה של תכונת-אישיות של האק או של ג'ים, והשניים הולכים ומשכללים את ההתבוננות שלהם מהיתקלות אחת לשניה – ובעיקר הם לומדים לחיות זה עם זה.

     

    וזה לא היה פשוט, בימיו של מארק טווין. גם ל"זבל לבן" כמו האק, גם לילד שלא כיבד את מערכת החינוך בנוכחותו, היתה תודעה ברורה של מעמד וגזע: לעולם יהיה שייך לאדונים, לעולם השחורים ייחשבו כנחותים בעיניו. הפתרון הספרותי הקל והנוח היה, ליצור דמות אידילית של שחור נאצל שהאק יבין מייד את נחיתותו לצדו. אבל מארק טווין לא אהב פתרונות קלים, ובמקום זה הפך את המסע על המיסיסיפי למסע של היכרות רגשית עם ה"אחר" האולטימטיבי של החברה האמריקנית, וודאי של הספרות האמריקנית. כשהאק מבין את ערכה של חברות אמיתית, עיוורת-צבעים, הוא אומר שהוא מוכן ללכת לגיהנום, ובלבד שג'ים לא ישוב לחיי עבדות. וזהו נצחונה הגדול ביותר של הרוח הדמוקרטית באמריקה, כשכלאו אותה בין כריכות – המלים הללו, בעלגות של ילד יחפן ומלוכלך שמרבה להתגרד ולירוק.

     

    אבל תראו מה קרה אחר כך: בצד דורות של קוראים קטנים ומרוצים, היה גם ממסד שתמיד ידע טוב יותר מה נחוץ לנפשותיהם הרכות. כבר עם צאתו של הספר לאור, בשנת 1885, החליטו פרנסיהן של ספריות ציבוריות חשובות באמריקה כי הוא לא ראוי לגור על המדפים. ברשימות על אודות הספר בעיתונות, נכתב בין היתר שזה "זבל שמיועד לדיירי ביבים בשכונות העוני, לא לילדים של משפחות הגונות", משום שהוא מעודד את השימוש בשפה נמוכה ובדקדוק קלוקל, כמו גם את ה"קרבה הבין-גזעית". הוויכוח סביב הספר נמשך עד היום, ואפילו נוצרו כמה גרסאות מקוצרות ומצונזרות שלו, שבהן הדקדוק דווקא בסדר גמור – אבל זו לא שפתו של האק האחד והיחיד.

     

    ב-1957 הצטרפו פרנסי התנועה לשחרור השחורים לוויכוח. הם קראו לסלק את הספר ממדפים של בתי ספר בהם לומדים שחורים, בשל "היחס המשפיל" של טווין. בעיקר חרה להם השימוש המרובה ב"ניגר", מילה שהפכה לעלבון האולטימטיבי במאבק הבין-גזעי. בארצות הברית, יש לוועדי הורים זכות לקבוע מה יגור על מדפי ספריית בית הספר של הילדים, ובעיקר מה לא. האק מצא את עצמו מושלך באי הבנה ובבושת פנים במאות בתי ספר. הוא נמצא בעשיריה הפותחת של ספרים שהורים לא אוהבים לראות שם, והוא נמצא בחברה מצויינת: "התפסן בשדה השיפון" סולק בדיוק מאותם טעמים. ומה הוא היה אומר על זה? אולי "מעולם לא הרשיתי לבית הספר להפריע בחינוך שלי", עוד משפט נודע שלו, שהיה או לא היה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים