כמה סיבי עצב יש בדגדגן?

כמה סיבי עצב יש בדגדגן, ואיך זה משפיע על עוצמתה היחסית של האורגזמה אצל זכרים ואצל נקבות? האם סבתות המציאו את מושג הנעורים? למה מערכת יחסי הציבור בשבחי ההנקה עושה שימוש כה מניפולטיבי ברגשי אשם? איך נראית שחלה מבפנים? האם ידידות היא תוצאה של פעילות הורמונלית? מדוע מין אקראי, חפוז ומרובה פרטנרים איננו אסטרטגיה אבולוציונית נכונה?

גם אם נניח שאת, או אתה, יודעים את התשובות לכל השאלות האלה, רוצו לקרוא את "האשה – גאוגרפיה אינטימית" של נטלי אנג'ייר. גם אם אתם יודעים הכל, תישאבו לתוך הספר הזה ותצאו למסע מרתק של כתיבה איכותית. אנג'ייר זכתה בפרס פוליצר לעיתונות על סדרת מאמרים שלה ב"ניו יורק טיימס" שעסקה בקשרים בין ביולוגיה, פסיכולוגיה ותרבות. כשתקראו פרק אחד, תבינו בדיוק מדוע.

היוצרת הזאת, מוכשרת כמו שד, יכולה להפתיע את קוראיה בפסקאות של פרוזה לירית סביב תפקידי ה-די.אן. איי, לאתגר אותם בשאלות פרובוקטיביות על תפיסת הבדלי המינים שלהם, להבהיר להם שלא תמיד היה הוורוד צבע מועדף לבגדי תינוקות-בנות. היא יכולה לנדוד בחן ללא גבולות בין אמנות לספרות, בין פוליטיקה לחיברות, בין חידושי תורת האבולוציה לבין אמונות טפלות נושנות. והיא כתבה ספר שאף פעם לא ראיתי כמותו. נשים שהתחנכו בדור הראשון של המהפכה יכלו לקרוא מניפסטים לוחמניים על מצבה של האשה בתרבות האנושית, אבל מעט מאד, אם בכלל, על מצבה של האישה כיישות פיזיולוגית. זה השתנה מעט ב-1973, כשהופיע Our Bodies, Our Selves, שהפך מאז לתנ"ך הביולוגי של נשים. מאז ועד היום, אף אחד לא יצא למסע מרתק כמו של אנג'ייר.

מה הלביאה  רוצה?

במאה העשרים ואחת, בדיוק כמו במאה השמונה עשרה, יש יותר מדי ספרים שעוסקים בביולוגיה ובזואולוגיה מנקודת מבטו של הזכר, ומעט מדי ספרים על אודות נשים ונקבות. אתם מכירים את זה – אם תחפשו באנציקלופדיה תיאורים של בעלי חיים, לרוב תמצאו משהו שמתחיל ב"זכר הפנדה/הגמל/הצבוע עושה ככה וככה", ולקראת הסוף, כשהאינפורמציה עומדת להסתיים, תקבלו שניים-שלושה משפטים, במקרה הטוב, על תפקודה של הפנדה, הנאקה או הצבועה כרעייה ואם.

זה קורה גם כאשר חיי החברה של קבוצות פרטים נקביים מעניינים לאין ערוך משל הזכרים, זה קורה גם כאשר אסטרטגיות ההישרדות שלהן מרתקות לאין שיעור: לביאות, פילות ועטלפות הן רק שלוש דוגמאות מובילות בתחום. אני מוכנה להמר שכל סקרן תאב דעת וחובב חיות יודע משהו על זיכרונם הארוך של הפילים, אבל יודע פחות על החומה החייה שפילות מקימות סביב חברתן לעדר, כשהן לא מעוניינות שהזכר (שחי בטבע לבדו) ירביע אותה. ומה שמעתם וקראתם על סידור העבודה המסובך של הלביאות כשהן יוצאות לציד וצריכות בייביסיטר? ועל כושרה המופלא של עטלפה למצוא את הגור שלה בתוך אשכול של מאות אלפי עטלפים תלויים זה על זה בתוך מערה?

הסיבה להעדרו היחסי של הידע הזה היא משולשת: ראשית, גברים חקרו וכתבו. שנית, אותם גברים ממש חיו בחברות שבהן איש – ואישה – לא ערערו מעולם על מעמדו הדומיננטי והמוביל של הזכר בכל חברה שהיא, אנושית או עטלפית. ושלישית, שדפוסים של חשיבה, מחקר, כתיבה ודידקטיות התגבשו במשך מאות שנים סביב דפוסים אנושיים-חברתיים בהם לאישה היה לכל היותר מעמד של אובייקט, אבל ודאי לא של סובייקט.

לחשוב מחדש על הגוף

נטלי אנג'ייר הופכת את כל היוצרות הללו מתוך היכרות ארוכה וצינית עם חוסר הנימוס המדעי המשווע הזה. היא לא כועסת, היא צוחקת, מגחכת, קוראת תיגר – וזה מה שיפה כל כך ביכולת שלה לקרב קוראות וקוראים לנושאים הטעונים שעל הפרק.

כי "האישה" הוא לא רק ספר שעניינו בפיזיולוגיה המדהימה של חצי מן האנושות. גם אם את ואתה יודעים שבדגדגן יש 8000 סיבי עצב, ובפין יש בערך 4000 בלבד, סביר להניח שהתחנכתם בחברה פאלוצנטרית בה מצפים מכם לדעת הכל על הפין ולהתייחס לדגדגן כאל אובייקט קטון ומסתורי שיש לרצות אותו בדרכים לא כל כך ברורות – אם אתם בני תרבות המערב, או כאוייב המשפחה המונוגמית שיש לכרות אותו עוד בילדותה של האשה - אם אתרע מזלכם ואתם חיים בחברה לא כל כך מערבית. בשני המקרים, היחס שלכם לגוף האישה הוא לחלוטין תלוי-תרבות. עד כדי כך, שהעובדות הפכו פחות חשובות מאשר המשמעות התרבותית שלהן.

אז נטלי אנג'ייר חוזרת אל העובדות, והיא שולטת בהן בצורה מדהימה. אני לא יכולה לחשוב על אישה שלא תצא נשכרת מהיכרות מחודשת עם גופה בספר הזה, אבל ההיכרות עם העובדות היא רק פתח לשלל השאלות שאנג'ייר יורה אל עבר הקוראות (והקוראים) שלה, חיצים מושחזים של כפירה ושל ספקנות שפשוט מכריחים אותנו לעשות מה שאיננו מורגלים בו: לחשוב מחדש על הגוף.

הנשים הסמויות מן העין

כל שלב פיזיולוגי בחיי הגוף הנשי נבדק כאן מכמה היבטים שאנג'ייר משלבת ביניהם בתבונה ובהומור. מיניות של תינוקות, הסברים הורמונליים לתופעת החביון, הקשר בין פרומונים לבין המחזור החודשי, אסטרטגיות פיזיולוגיות של חיזור ורבייה, הזדקנות הגוף והבלות: קודם כל, העובדות (או התיאוריות המובילות), ואחר כך ביקורת. המון ביקורת מחוייכת. האם נשים הם באמת פחות תוקפניות ומשום כך פחות השגיות מגברים? האם הן רומנטיות ומונוגמיות בעוד שהם נואפים? האם מאסת השרירים הנמוכה יחסית של האישה פירושה שלנצח תהיה ספורטאית פחות טובה, או ענייה יותר, או או שבויה בדימויים חברתיים של כניעות? ואיך כל זה מתקשר לכרומוזומים שלה, לתצורת השד, לעובדה ששני המינים השילו מעליהם את הפרווה שלהם, לסודיותו היחסית של הביוץ, למנופאוזה – לשלל תופעות פיזיולוגיות שמכוונות את חיינו באורח סמוי מן העין?

לכל השאלות האלה, ולעשרות אחרות שלא ידענו לנסח, יש לאנג'ייר תשובות מצויינות. הן לא סופיות. הספר הזה אינו מתיימר לקבוע שהידע הפיזיולוגי שלנו סופי, או שמגוון ההקשרים בינו לבין התרבות שלנו נחקרו עד תום. וגם מה שנחקר אינו בבחינת חזות-הכל, ואפשר להמשיך ולהטיל ספק בתיאוריות גדולות כל שהעובדות הולכות ומתבררות.

הספר מגיע למדפים בלווית שורה ארוכה של המלצות, מתוכן שתיים מעניינות. גלורייה סטיינם, מאושיות הדור הראשון למהפכה הפמיניסטית, כותבת: "כל מי שחי בתוך גוף של אשה או לידו צריך לקרוא את הספר הזה". פיליפ שארפ, דיקאן הפקולטה לביולוגיה ב-MIT וזוכה פרס נובל, סבור שזה "ספר מלבב, שובב ועם זאת רציני, על הביולוגיה של גוף האשה. שובב, כיוון שהמדע מפורש בו במונחים של פמיניזם מודרני. ספר שנפלא לקרוא אותו".