שתף קטע נבחר

"פרפרים הם חופשיים": הפקה סימפטית

ההצגה של הבימה בונה איחוד עדין בין הסיטואציה הריאליסטית לפנטזיה הרומנטית

"פרפרים הם חופשיים", מאת ליאונרד גרש, היא קומדיה רומנטית די שבלונית, שבה העיכוב העיקרי בדרכה של האהבה לנצח הוא נכותו של הגיבור, צעיר עיוור שמנסה להוכיח לעצמו שהוא יכול להסתדר בעיר הגדולה. האהבה שפורחת בינו לבין שכנתו הפריקית נתקלת בהתנגדות אמו המגוננת, ובתחרות מצד במאי שחצן, שמחזר אף הוא אחרי הנערה.

 

טטיאנה קנליס-אולייר, בעבודת בימוי ראשונה בתיאטרון הרפרטוארי, העמידה הפקה קצבית וקולחת עם שימוש יפה במוזיקה במעברים, תוך שמירת האיזון העדין במשחק בין טיפוסים קומיים לריאליזם פסיכולוגי. מבין שלושת השחקנים העיקריים, רק גיא זו-ארץ, בתפקיד דון, מקפיד לשמור על ביצוע אמין ונקי לאורך כל הדרך. הוא מקרין היטב את המבוכה של הבחור העיוור שמנסה לבנות קשר רומנטי שלא מבוסס על רחמים, וגם משכנע במאבק הגדול על עצמאותו מול אמו.

 

ליא קניג מגישה הופעה כריזמטית כרגיל, בתפקיד האם, אבל מתפתה קצת יותר מדי בקלות לעמדה הצינית, שמספקת אמנם תחמושת לא רעה לשורות המצחיקות – אבל מרחיקה אותה ממקום של דאגה אמהית כנה. הילה וידור, בתפקיד ג'יל, היא החוליה החלשה בצוות, כי היא לוחצת יותר מדי בניסיון להקרין תמימות קלת ראש במערכה הראשונה. יחד עם זאת, יש לה נוכחות חביבה, שדווקא מבשילה בהמשך, כשהיא קצת נרגעת וגורמת לסוף הרומנטי בהחלט לרגש. טל ירימי, בתפקיד הבמאי השחצן, חלול ונפוח כראוי. בסך הכל, זו הפקה סימפטית שבונה איחוד עדין בין הסיטואציה הריאליסטית לפנטזיה הרומנטית, כדי שנאמין שוב לרגע בניצחון האהבה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: שמואל יערי
ביצוע אמין ונקי. זו-ארץ
צילום: שמואל יערי
לאתר ההטבות
מומלצים